כי ספרים זו מחלה מדבקת, שלעולם לא תרפה ממך
ושוב אני נעמדת מול המדפים
המלאים מן הקצה לקצה בספרים
ואני שולפת ספר אהוב
כזה שלא ניתן להרפות ממנו גם בשיעור.
ואני מחייכת לעצמי, מרגישה בטוחה
מתכרבלת בספה, נהנית מן העולם
שהוא לא המציאות, אלא משהו אחר
עולם שונה, שלעזוב אותו אין אדם שרוצה.
ואני אט אט שוקעת בדמיון
המחשבות אותי מציפות וקולחות את הראש
מסתחררת סחור-סחור באולם הנשפים
שוזרת לעצמי שגרה אחרת ונהדרת שבולעת אותי בין הדפים.
ושוב אני מרגישה אחרת
כי אף אחד עד כה לא הבין כמה התחושה הזו נהדרת
אני מכורה אליה, לא מסוגלת להפיג את השפעתה
נמשכת אליה, משתוקקת להתרפק בתוכה.
ואני מחליטה בעצמי מה יקרה בהמשך
אולי מתאכזבת כשזה לא באמת מתרחש
אך תמיד מתעשתת מחדש
וקולעת את חוטיו של עולם נוסף.
ואני מבינה שאין דרך לצאת משם
כבר שקעתי עמוק מידי ואני תקועה
אך זה לא מפריע לי, האהבה עצומה
כי אני אוהבת את המחלה הזאת
ואני מתמוגגת בה, מודעת לכך שהיא לא תרפה לעולם.
ושוב אני נשאבת לשם
למקום אחר ואהוב
ועצובה רק כאשר
נגמר הסיפור.
תגובות (4)
חחחחח לכל חולי מחלת הקראיה- זב בשבילכם!
ממש אהבתי וגם אני מרגישה ככה…
חחחח ממש יפה :-)
תודה D:
בעיקרון זה יפה, אבל במשפט "המחשבות אותי מציפות ומקליחות את הראש" לא הבנתי ממש למה התכוונת כשהשתמשת במילה 'מקליחות'.
אוי, הכוונה ל"קולחות" (את יודעת, "שוטפות")
תודה שעוררת את תשומת לבי, אני מיד מתקנת.
תודה 3: