ווואנשוט לא על וואנדי, אתם מוזמנים לקרוא…

הלכתי ברחוב, מחפשת את הכתובת שהוא שלח לי ב… דרך המקורית שלו… יונת דואר! מי היה מאמין שעוד אפשר למצוא כאלה?!
פתאום; ראיתי את זה.
הפנס הבודד.
המקום ששינה את חיי לנצח. שגרם ללבי לעשות סיבוב באוויר. להשתגע.
נעמדתי לידו, בחוסר סבלנות לראות שוב את אהובי. הסתכלתי בשעון היד שלי.
השעה הייתה אותה השעה שבה קבענו להיפגש, בדיוק פה, אבל הוא לא היה שם.
התחלתי לדאוג.
מה אם קרה לו משהו? מה אם הוא נפצע, או מתעכב בגלל ש…? מחשבות נוראיות עברו בראשי, על הדברים שיכלו להתרחש ולקרות לו. הלוואי שלא יעברו מחשבות כאלה יותר בראשי לעולם. מחשבות נוראיות, הכי נוראיות שיש.
התקשרתי אליו דרך האייפון שלי, החמישי במספר, זה שהוא קנה לי, סתם כי הוא רצה.
"רין? אתה מגיע? אני מחכה לך שם.." אמרתי בדאגה, שחררתי כפתור אחד מכפתורי חולצתי ונשמתי עמוק כדי להירגע.
"אני מאחורייך." הוא השיב, השיחה התנתקה באורח פלא וסובבתי מיד את ראשי אחורה.
הוא עמד שם, לבוש בחולצת טריקו, מכנסי ג'ינס ארוכים ונעלי הספורט האהובות שלו. אין פעם שהוא לא דיבר עליהן איכשהו, בכל אחד מהדייטים ה… מקוריים בדרכם שלנו.
התחברנו לחיבוק חמים, חזהו היה מעט לח, לכן ניחשתי שהתקלח לפני שיצא לפה. החיבוק היה כלכך מוגן, כאילו שום דבר לא יכול לקרות לי בתוכו. אך תוך שניות הסתבר לי שטעיתי.
קול יריות חד נשמע באוויר, שנינו התכופפנו, אצבעותיי עדיין שלובות באצבעותיו החמות, ראשי עדיין מונח על חזהו, עיניי עדיין עצומות, אבל לא מרוגע אלא מפחד אינסופי.
"מתי שאגיד לך, תרוצי הכי מהר שלך" הוא לחש והתכווץ כששמענו עוד ירייה, קרובה יותר אל הפנס הבודד.
"עכשיו!" הוא צעק ושנינו התחלנו לרוץ, הוא בראש ואני מזדנבת אחריו. הגענו לרחוב הסמוך, שם חיכתה לנו מכונית ואן שחורה וארוכה, מלבנית ודי משעממת. הוא הורה לי להיכנס אליה, רצתי וקפצתי לתא האחורי ושפשפתי את עיניי. השעה הייתה אחת עשרה חמישים ושמונה, הייתי עייפה, אבל כדי לראות אותו שוב הייתי יכולה לעשות הכול.
"זה אבא שלך. שוב." אני לא סובלת אותו! הסתכלתי על רין במכונית השחורה, התא האחורי היה ריק מדבר, ועיניו הירוקות זהרו באפלה הסוררת בתוך הרכב הכהה. "מתי הוא יבין שאני אוהב אותך?" הוא אמר, הסתכל בעיניי ארוכות והדביק לשפתיי נשיקה חטופה, מיד עלה חיוך על שפתיי ומשכתי אותו לידי.
"אבא שלי לא מבין כלום… אני מצטערת" אמרתי לו, נשקתי על לחיו והתיישרתי.
כדי שתבינו הכול, תנו לי להסביר.
קוראים לי לואיז ברטון, אבל כמעט כל מי שמכיר אותי קורא לי לו. אני נסיכה.
אבא שלי הוא המלך, ואני… הייתי אמורה להתחתן לפני שלושה ימים. אבל אז הכרתי את רין.
שלושה ימים לפני החתונה, משפחת איכרים באה לברך אותי בארמון לכבוד יום הנישואין המבורך שלי, הארוס שלי היה סופר חתיך, מגניב, מצחיק ו… היה בו כל מה שאישה חולמת עליו.
אבל… אז זיהיתי את רין בתוך המשפחה הזו. הכרתי את רין הרבה לפני היום הזה. הוא סוג של… חבר ילדות שלי. החבר הכי טוב, כמו חברה הכי טובה רק בבן.
לא התחתנתי.
אמרתי "לא" בשנייה האחרונה.
התחברתי עם רין, התוודיתי שאני אוהבת אותו.
ואבא שלי מנסה להפריד בינינו, רק כי הוא אומר שזה "בגידה במסורת" או משו כזה.
אבל אני אוהבת את רין, מה בגידה בזה בדיוק? תסביר לי! שמישהו יסביר לי!
"תחזיקו חזק" ברין אמר, הוא לחץ על הגז במלוא הכוח והאוטו נסע הרחק משם.
נרדמתי.

שהתעוררתי ראיתי שאני שוכבת על מיטה לבנה מוצעת היטב, ורין יושב לידי על כורסת בד וקורא ספר. את ההיסטוריה של המשפחה שלי…
"בוקר טוב לנסיכה הישנונית. עכשיו בוקר." הוא אמר ונשק ללחיי בעדינות ורכות שאין כמותה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לו, התמתחתי וקמתי מהמיטה, התיישבתי על ברכיו ועיינתי בתמונות שהיו בספר שקרא.
"לו, רציתי לומר משהו." הוא אמר ובקולו נשמע גוון מודאג מעט.
"כן.. מה רצית לומר?" שאלתי, טיפה מתוחה גם אני וליטפתי את לחיו שלו עם אגודלי.
"אני… רציתי לומר ש…."