אטונה ונשמות אבודות – פרק 2

"מרכוס?" שאלתי אותו "כן דיאנה," ענה "לפני כל הסיורים וההסברים והשטויות האלה, יש לי בקשה." אמרתי בזמן שמרכוס לועס את קצה הצמה שלי "מה?" שאל ובעיניו מבט נעים של סייח בן שלוש "שאפסיק ללעוס את הצמה שלך?" אמר ופלט את הצמה שלי מפיו "גם," עניתי לו בזמן שניסיתי לסחוט את הריר שלו מקצה הצמה "אז מה תרצי?" שאל "שתבוא איתי." עניתי לו "לאן?" שאל בהתפלאות "לנסות לדבר עם ציפור." עניתי בהחלטיות "אם את רוצה" השיב לי מרכוס "אבל הפעם," אמר כשחיוך סוסי שובב על פניו "הפעם מה?" שאלתי "הפעם תעופי לבד!" צחק "מה?!" שאלתי בצווחה "נו את יכולה! שחכת שאת נשמת מתים?" צחקק "טוב…" זעפתי "נלך.!" קראתי בקול. כעפנו, למרות שלא הייתי מוחשית חשתי באוויר ובעננים הרכים שלטפו את פניי. "תראה מרכוס!" קראתי בשמחה "מה?!" שאל מרכוס בהתרגשות "ציפור!" אמרתי בעודי נעצרת "ויש שם נערה! נערה מוכרת!" התקרבתי אליהה וצרחתי באושר "ביאטריס!!!!!!" ביאטריס, חברתי הקרובה עפה אליי וחיבקה אותו "דיאנה! חיפשתי אותך באטונה!" אמרה לי כשאושר זהר בפנייהה "איזו? האנושית או הבלתי מוחשית?" שאלתי בבלבול ובקצת התלוצצות "בשתייהן!" צחקה ביאטריס וצמותיה האדמוניות והדקות מתפרעות כאילו גם הן מתרגשות "אוי, חכי רגע ביאטריס, איפה ונוס?". ונוס היא סוסתה החביבה אך החזקה של ביאטריס. לנוס שיער ערמוני ועל רגלה הימנית הקדמית כתם לבן. מרכוס מחבב מאד את ונוס וונוס מחבבת מאד את מרכוס. "אהה, נכון!" נזכרה ביאטריס ושרקה שריקה חדה וקצרה. מאחורי אחד העננים הגיחה ונוס, ונוס לא הייתה במיטבה כל כך. "אויי למה ונוס כל כך בדיכאון?" שאלתי את ביאטריס "כי היא חיפשה את מרכוס ואיבדה תקווה!" ענתה ביאטריס אבל לפני שהספקתי לספר למרכוס הוא כבר היה לצידה של ונוס וונוס צהלה מרוב אושר. "תצתרפי אלינו ביאטריס?" שאלתי אותה בעוד שאני מחבקת אותה שוב. "בודאי!" שמחה ביאטריס. "אז סיכמנו?" שאלתי אותה מרפה מהחיבוק, "כן. ונוס ומרכוס יהיו מאושרים לחזור להיות שוב יחד!"