פרק א': לבד
אני לבד. ביער חשוך. כואב לי הראש. כל גופי זולג דם. מה קורה פה?
אני מוצאת את עצמי שוכבת על אדמה לחה מלאת עלים יבשים. כל תנועה שלי גורמת לפצפוץ העלים שמתחתי. אני מתאמצת לראות מה קורה מסביבי, אבל לשווא, החושך כל כך סמיך עד שאני מתקשה לחשוב שהוא אמיתי, שזה לא חלום. עוברות כמה דקות, אולי שעות עד שאני מצליחה לראות מה קורה במרחק כמה מטרים ממני ומגלה שאני לגמרי לבדי בתוך יער לא מוכר.
אני מנסה להתיישב אבל כל תנועה שלי גורמת לפצע שנסגר ועליו דם קרוש להיפתח ולתת לדם לזלוג ללא הפסקה על עורי שוורוד כבר מרוב הדם שזלג עליו בזמן שאני פה.
אני מנסה להיזכר איך הגעתי למצב הזה במשך כמה דקות אך ללא הצלחה. אני חשה איך אני נמשכת לתוך העלטה, מתאמצת להישאר בהכרה אך בסופו של דבר אני צונחת לחושך.
בפעם הבאה שאני מתעוררת היער עדין חשוך,אבל אני מרגישה שהשמש תזרח עוד מעט. הראש שלי כבר פחות כואב, והדם כבר הפסיק לזלוג. אני עוברת בעדינות ממצב של שכיבה לישיבה ולאחר כמה דקות אני מנסה לעמוד אך ראשי מסתחרר ואני מתיישבת חזרה.
הזיכרון האחרון שלי הוא הבילוי בקניון עם מאי, אך אני לא מצליחה להבין מתי זה קרה. אתמול? לפני חודש? אולי שנה?
קולות של צעדים ועלים יבשים מפצפצים גורם לי להפסיק את מחשבותיי. אני מסתובבת לאחור, דבר שגורם לפרץ של דם חדש לזלוג אבל לא אכפת לי. האדרנלין שלי בשמיים, אני מתה מפחד אבל אני שולטת בעצמי ובוחנת את הסביבה בניסיון לראות של מי הצעדים.
"אמילי" אני שומעת קול נשי קורא לי וחשה ביד נוגעת בכתפי.
אני מסתובבת לראות מי זה ורואה אישה עם שיער חום ארוך גולש ועיניים בצבע חום דבש.
"מי את?" אני שואלת ומתרחקת לאחור.
האישה קולטת את פחדי ומורידה את ידה מכתפי.
"אני עדן" היא עונה לי ברכות. מינו אותי ואת שי להיות אחראיים עליך.
"אחראיים עלי? מאיפה את מכירה אותי? מי זה שי?"
"עוד מעט תביני הכל. בואי איתי, אל תפחדי. אני ייתן לך אוכל ומקלחת חמה"
רק עכשיו אני קולטת כמה שעדן נקייה, היא לובשת בגדים אלגנטיים לעומת הסחבה ספוגת הזיעה והדם שאני לובשת.
בעיקרון אני לא אחת כזאת שתלך אחרי אנשים שהיא לא מכירה אבל משהו בעיניים של עדן נראה לי כנה ואמיתי אז אני מחליטה לעקוב אחריה.
אנחנו הולכות בשתיקה כמעט מוחלטת במשך רבע שעה בערך. הדבר היחיד שמפר את השתיקה הוא קולה של עדן כאשר היא מזהירה אותי כשיש ענפים נמוכים או בורות באדמה. נראה שהיא מכירה את היער בערך כמו הבית שלה.
לאחר כמה דקות אנחנו מגיעות לבקתה קטנה אך מטופחת באמצע קרחת יער.
תגובות (8)
היי יובל מה שלומך ?
טוב כודם כול הסיפור מעניין מאוד
ואני כבר מחכה להמשך…..
ודבר אחרון בהצלחה באתר
מקווה לקראו עוד יצירות שלך
אוהבת שרית
ושבת שלום
סיפור ראשון?! זה ממש יפה…
תמשיך…
( אה ושבת שלום,,,)
מהדהים מושלם
תודה רבה (:
ודרך אגב, אני בת..
האמת שאני צריכה לחשוב על עלילה טובה להמשך וכשיהיה לי אני יעלה (:
ממש יפה! בהצלחה בהמשך! נ"ב, גם אני בת, תזכרי לכשאני אכתוב עוד משהו שאת תקראי (:
סיפור יפה!!!
וואו סיפור ממש יפה את בטוחה שזאת פעם ראשונה שאת כותבת סיפור?
תודה רבה (: