סלט פירות

אליוט צחק,
הוא נפל אל הפוך הלבן עצם את עיניו וצחק. היום הזה היה מושלם.
השמים צפו בכפר דרך עיני צמר צחורות והשמש נמתחה לאורכם בחיוך צהבהב. ריח מתקתק ריחף באויר כשפרחים ורדרדים דמויי סוכריות נצצו בשולי הדרכים. אליוט רכב על אופניו חוצה את הגבעות הירוקות קטנטנות ומפזם נעימה עליזה. אופניו החליקו במהירות אל בתי הכפר המצועציים, עוגות חומות קטנטנות שדובדבנים אדומים התנוססו בראשם. היה זה יום ראישון ורחובות הכפר החרישו במין מנגינה חגיגית. הוא ירד מהאופניים הניחם על אחת הגדרות וניכנס אל השער האדום הגדול. חצר פרא התפרסה לפניו ולשניה העשבים התפתלו סביבו ולא נתנו לו ללכת, ואז סבתא יצאה גופה העגלגל עטוף בסינר ירקרק ופניה ורודות וחלקות, ואליוט לא היה יכול להימנע מלחשוב על האפרסקים הקטנטנים שהוא ואבא מיינו אתמול לארגזים. "בוא יקירי" סבתא מהירה אותו בתנועת יד והעשבים נסוגו למקומם. אליוט מיהר ונכנס אל הבית הקטנטן. היא הושיבה אותו במטבח בתוך עננה של אדים וריחות והחלה לפטפט בעודה יוצרת מהכל ומכלום מאכלים מתקתקים. "ואיך היה הקטיף?" היא שאלה ואליוט עצר לרגע מנגיסותיו והסביר על ששסה נסע ואבא נישאר לבד חוץ ממנו שיעזורת והוא עזר וקטף כמעט את הכל ואבא הבטיח שיקנה לו אופניים חדשים כי עוד מעט מתחילים הלימודים ואיך ילד יכול ליסוע את כל העמק עם אופניים שחורקות כל פעם שמסתובבים , סבתא הינהנה וחייכה ולרגע הם המשיכו עוד לאכול ולפטפט עד שכל הפרחים בצלחת של אליוט כבר לא היו מוחבאים מאחורי עוגיות סוכר ופחזניות. "בוא" היא זרזה אותו, והוא קם ויצא מהמטבח ונכנס לדלת החורקת שבקצה המיסדרון. סלט פירות, זה הדבר הראישון שעבר במוחו לשנייה. החדר היה מלא בצבעים עזים בכל מקום, צהוב לימון סגול שזיף כחול אוכמניות וכתום תפוז, על הקירות השולחן ואפילו הריצפה. הוא הסתכל עוד פעם ועיניו התרגלו לפצצה הרב גוונית, ציורי קנבס בכל הגדלים והצורות פוזרו בחלל החדר ומעל כולם ניצב היוצר.
סבא עמד איתן, זקוף וגרום כשמכחול עץ בידו "אה,זה אתה?" הוא הימהם כאילו לעצמו. אליוט תמיד הוקסם מגן עדן קטנטן זה, בו בריאות חדשות קמו לחיים מידי יום, שופעות ונמרצות הם התיישבו לאורך דפנות החדר מתגרות בצופים לחשוף את סודם. "זה אני" אליוט הידהד בתשוב מנסה לאריך את הזמן המושאל ממילא בפיסת עולם יחודית זאת, הממלכה הסודית של סבא בה הכל רקדו ושרו לציווי ידו. סבא הרים יד עם מכחול נמלח בעצמו ועצר. "בוא" הוא אמר פותח את השער ולא היה צריך יותר מזה. הילד התקרב רוטט כמיתר אל הזקן הנוקשה.
הזקן הראה לילד בשתיקה, והחל לכוון ולייצב. צמד המכחולים עופפו על הדף אחד משלימים אחד את השני, מידי פעם הם עצרו למנוחה קצרה של תהייה או לטבילה חוזרת בפחיות הצבע הקטנטנות. אליוט הרגיש את שיכרון החושים מתפשט מזרעו אל גופו בעקצוצים זעירים. סבא אף פעם לא הסכים לאף אחד להיכנס- לא משנה כמה בכיות ותחנונים קורעי לב השמיעו הנכדים וברושם אליוט הוא תמיד אמר שלכל דבר יש זמן קבוע שהוחלט מראש והיא אפשר לשנותו, "אז מתי הוא יבוא?, איך אתה יודע כשהוא בא?" אליוט תמיד היה מיילל בתסכול וסבא רק חייך חיוך עקמומי ולא ענה.
הם ייצרו בלהיטות כל אחר הצוהריים וזלגו גם אל הערב החמים עד שסבתא נכנסה לחדר ופקדה על אליוט לחזור לביתו, כבר מאוחר אמרה. אז הוא וסבא יללו ורטנו כמו צמד חתולי פחים ממורטים שארוחתם נמלטה מהם והשאירה אותם עם זכרה מורעבים עוד יותר משהיו. סבא סקר את התוצר החדש במצח מכווץ "אתה בא שבוע הבא?" שאל ,ואליוט רק הינהן, הרי ברור שהוא יבוא- כל יום ראישון הוא באץ אבל, סבא המשיך "תביא איתך את חולצת העבודה שלך ולא את בגדי יום ראישון" ואליוט רק הינהן שוב פעם- חסר מלים והרגיש את האויר חוזר לגופו. הוא יבוא לעוד יום של בריאה, ואולי יום אחד הוא יוכל להיות כמו סבא וחדרו שלו יהיה הממלכה הקסומה. סבתא נשקה לוו נשיקת פרידה חפוזה וסבא רק הינהן מעורפל כשמוחו שקוע כבר בציוריו הבאים. אליוט דהר את כל הדרך אל ביתו, הוא ריחף וזימר כמו ציפור שיר ענקית. ולבסוף כשחזר הביתה, עייף אך מרוצה הוא נשכב לישון מצחקק.