עדיין אוהבת אותך

"אל תלכי." אמר והצמיד אותי לקיר
"אבל זה יכאב יותר אם אני אשאר כאן איתך." אמרתי וניסיתי להדוף אותו מעליי. כוחי היה חלש כנגדו והוא נתן לי נשיקה ארוכה, ממיס אותי, משאיר אותי כלואה כנגד הקיר.
"בבקשה…" אמרתי. מבט של כאב עלה על פניו כששחר אותי לבסוף. ידיו נשמטו לצידי גופו וראשו היה מושפל. "אז זהו? זה נגמר? את נוסעת חזרה להורים שלך?" הוא כנראה פירש את שיתקתי ככן כי הוא הסתובב ויצא מהחדר הקטן.
"אני מצטערת…" לחשתי בשקט, למרות שידעתי שהוא לא שומע זאת. לקחתי את המזוודה הקטנה שלי ויצאתי החוצה. האוויר היה קר ומלא בערפל, כמו כל היום הזה, מבלבל.
המונית שהזמנתי הגיעה לפתח ביתי ונכנסתי לתוכה.
"לשדרת ברוש בבקשה," אמרתי לנהג. בזמן הנסיעה קיבלתי הודעה.
"אני מקווה שאת לא תשכחי אותי ושנמשיך לדבר…" זו הייתה הודעה משי. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אותו, אבל זה לא מרגיש לי אותו הדבר בזמן האחרון, ואני לא רוצה לפגוע בו.
החזרתי לו הודעה, "אל תדאג, אני לא אשכח…"
כשהגעתי לבית הוריי הרגשתי מין הרגשה מוזרה כזאת. כבר שנה שלא גרתי איתם ביחד, ופתאום לשוב כך…
נכנסתי דרך הדלת הגדולה. הוריי עמדו כבר בפתח וחיבקו אותי כשנכנסתי.
"התגעגענו אלייך," אמרו. "כמה גדלת, והשיער שלך, הוא כבר לא קצר כמו שהיה…" הם שאלו אותי מלא שאלות.
"טוב, את בטח עייפה מאוד מהנסיעה. תעלי לחדרך לנוח." אמרה לי אימי. לחדרי, חשבתי. לחדרי הגדול והישן…
נכנסתי והכל היה כמו שעזבתי אותו, רק נקי יותר. לכי לנוח, חשבתי בעודי נשכבת על המיטה הגדולה.

כעבור חצי שנה-
כבר עברה חצי שנה. חצי שנה שלא ראיתי את שי. אני יודעת שהבטחתי לו שנשמור על קשר אבל זה היה כל כך קשה בשבילי. שבוע אחרי שעזבתי אותו גיליתי שאני עדיין אוהבת אותו, שכנראה זה היה משהו אחר שגרם לי לעזוב אותו.
יצאתי החוצה להתרענן. זה היה יום שמשי ומשבי הרוח שחלפו על פניי היו נעימים. בדיוק כשרציתי להיכנס ראיתי מישהו עומד ליד השער של הבית שלי. התקרבתי אליו. אני לא חושבת שראיתי אותו לפני כן, אבל היה בו משהו מוכר.
"את ליאל?" שאל. הוא פתח את הדלת כאילו שזה דבר רגיל בשבילו.
"תלוי מי שואל?" אמרתי בעצבנות. אני לא אוהבת שמשחקים איתי.
"את לא מזהה אותי? מעניין…" נימת קולו בסוף נשמעה לי מוכרת ופתאום הבנתי.
"שי?! זה אתה?" הוא חייך לחיוב ופתאום נהייתי מודעת לעובדה שהוא קרוב. מאוד קרוב.
"ה.. השתנת…" גמגמתי. הוא העביר את ידו בשערו במבוכה, תנועה שהוא היה עושה הרבה כשהיינו ביחד.
"חשבתי שמראה חדש יהיה נחמד וגם-" איך אני אוהבת אותו כשהוא מגמגם. "-וגם אני עדיין אוהב אותך, את יודעת…" ליבי החסיר פעימה למשמע המילים האלה. הוא עדיין אוהב אותי. עוד יש סיכוי לחזור…
אבל איך אני אוכל להגיד לו שאני עדיין אוהבת אותו? כשאני הייתי זאת ששחררה אותו…
"ליאל… תגידי משהו…" הוא היה נבוך. הוא בטח לא ציפה שככה הדברים יתנהלו כשנפגש שוב.
"אני… אני אוהבת את המראה החדש שלך…" אמרתי לבסוף. אוף טיפשה! פשוט תגידי לו וזהו!
"שי… שי…?"
"כן?" אמר. החיוך עדיין לא מש מפניו והוא היה יותר קרוב. "אני אוהב אותך, את יודעת…"
"אוף.. לעזאזל איתך…" אמרתי והעברתי את ידי על לחיו. "אני… אני עדיין אוהבת אותך…" קירבתי את פניי אליו ונתתי לו נשיקה חפוזה. הוא היה מופתע ואוזניו הסמיקו קצת.
"את.. את מתכוונת לזה.. באמת.." חייכתי את חיוכי הגדול ואמרתי לו "כן, באמת."
הוא תן לי חיבוק גדול והסתכל עליי, מאושר. "אז את רוצה לחזור איתי הביתה?" שאל. עיניו הביעו את התחינה המוכרת למשהו אהוב.
"כן." אמרתי בלי להסס.
משם הכל חזר לשגרה הישנה. אני חזרתי לבית הישן שלי עם שי. כמובן שההורים שלי הבינו ואף אמא שלי אמרה "נו, ידעתי שזה יקרה…" כן אמא, אנחנו יודעים שלא ידעת…
אז אני מאושרת עכשיו. אני שוב עם מי שאני אוהבת.