הייתי איתך כל הזמן.

אני ואת נפגשנו כשהיה תרגיל אש,
בכיתה ו׳, כך זה התרחש.
מבטא אמריקאי לך היה וממך ממש התלהבתי,
עד הפגישה הראשונה בינינו.. כבר חברה שלך נהייתי.

משחקים יחד שיחקנו, כדורעף וביצים,
ושתינו ממש התחברנו, כמו תאומות.
הגיעה סוף השנה וממך נפרדתי,
אני לבית הספר המקומי הלכתי, ואת- למחוננות.

עברו הימים, חופש גדול,
עד שיום אחד נשמעה דפיקה בדלתי.
פתחתי, ואותך ראיתי-
עם דמעות בעיניים כאילו מישהו מת, ופעלתי.

מילאתי שקית בבגדים. ״תרביצי לזה,״ כך לך אמרתי.
״ותנסי לשכוח את כל הצרות.״
לשקית החטפת, חורים קרעת,
ולא הבנת אפילו אז כמה מסוכנת את.

אני לא יכולה להגיד למה בדיוק בכית- זה נורא, תאמינו לי,
אבל זה קשור בפרידה מחבר ובגידה נוראית.
לא נפגשנו מאז, קצת שיחות טלפון, פגישות אקראיות,
וכיתה ז׳ הגיעה במהירות.

לא שמתי לב שהשנה עברה,
בכלל כבר שכחתי מקיומך.
התקשרת אליי פעם אחת, פעמיים,
הלכנו יחד לקניון ולים. עשינו חיים,
רק חבל שאת כבר לא שם..

במשך השנה רצו עלייך שמועות מגעילות,
ואני את כולן סתרתי בנאמנות.
הגנתי עלייך, על כבודך-
ואת שכחת מחברתך.
״את החברה היחידה שלי,״ כך אמרת לי,
ועד לפני שבוע לא הבנתי..
למה?

הגעת לבית הספר שלי באמצע השנה, צרחתי מהתרגשות, עזבתי את הכיתה.
את כולך אדישות- מנופפת בחביבות, אבל מבט כזה קר בעיניים לא ראיתי מעולם על פנייך.
״היא עברה אליכם כי אין לה חברים,״ אימא שלי אמרה. ״והיא די מוזרה.״
אבל לא הקשבתי לה.

כל פעם כשראיתי אותך, רצתי לחבקך. ואת לא שמה לב, מתעלמת.
זה כיווץ את לבי, וכל פעם חשבתי: ״אולי עובר עליה יום רע, אולי היא חשה בחילה״ או כל תירוץ אחר
שעלה על דעתי, מסתיר את האמת.

לפני שבוע, כאמור, הגיע ל״ג בעומר, תיכננתי איחוד מחדש של כל החבורה, ולא שכחתי להזמין אותך.
כולנו התפזרנו לבתי ספר שונים, ולאירוע המקסים שאירגנתי הגיעו שבעה ילדים, ואת ביניהם.
לא הפסקת לקשקש על כמה חברות חדשות יש לך, וחברתי הישנה- שהייתה איתך בכיתה, נעצה בך עיניים של שנאה.
ניסיתי להרגיע את הרוחות, אך לא התרחשו נפלאות.

את הילדה שהלכה שנייה- היה משעמם, אני מודה.
אחר כך, הילדה שעיניים קרות בך נעצה, לא הפסיקה להיות שלי חברה,
סיפרה לי איך הפצת עליה שמועות, הורדת אותה לתחתית, השפלת אותה ברמה בינלאומית.
הייתם מצפים שאסרב להאמין, אבל משהו.. עצר בי.

אני הפסקתי לנסות ליצור קשר איתך,
הילדה שלצידך הייתה כל הזמן. בכית על כתפי, דמעות הזלת, קינחת את האף והתלוננת. ואני הקשבתי במסירות, כי ידעתי איך זה כשאף אחד לא רוצה אותך.
ואת פשוט.. שכחת.

הייתי איך כל הזמן.
כנראה שאת לא..