המשחק של אנני – פרק מס' 2.
ריצ'י נעלם מהמקום, ואני פשוט בהיתי בנקודה בה ריצ'י עמד רק רגע לפני זה. כולם התחילו לצחוק ולצעוק, לא הבנתי ממש למה. טוב, אבל כנראה שאנני נפרדה מריצ'י המסכן. כן, אני בטוחה שהוא יעדיף אותי מאשר את אנני.
ירדתי במדרגות אחרי ריצ'י, שהפסיק לרוץ. זה היה עצוב למדי, אם לא הייתי ג'ולייט-ברק-ששונאת-את-אנני-עד-מוות. כן, ומאוהבת בריצ'י בלייק עד מוות, אם שחכתי לציין. השיער המדהים והאלוהי של ריצ'י עדיין הי לא מסודר, אבל נראה כאילו הוא הסתדר מעט, רק מעט. התקרבתי וחייכתי חיוך עצוב, כאילו אני באמת מתעניינת במה קרה ולא יודעת מה קרה.
נזכרתי לרגע בכוחות השכנוע הגדולים שלי, מה שאומר – כפתור עליון של חולצת בית הספר פתוח, ואז זה יהיה הרבה יותר טוב. כן, הוא יהיה חייב לענות לי ככה. הוא כמו כל בחור, יצור די מטומטם. סידרתי את השיער שלי בפעם האחרונה, לא שהוא לא היה מסודר, ויצאתי חזרה למסדרון.
"היי! ריצ'י!" חצי צעקתי וחצי אמרתי. כן, אני צריכה שהוא ישים לב, הריצ'י הזה. ריצ'רד ג'וני בלייק! צעקתי בראשי, 'עכשיו תענה לי,' ציוותי בראשי, בלב.
"מה את רוצה ממני, ברק?" הוא שאל בהתנשאות המדהימה שלו. הו, הוא אלוהי. הוא אלוהי כמו… אלוהים, או האלים, או… טוב, כמו ישו לפחות. צעדתי עד שהייתי ממש קרובה לגוף האלוהי הזה, שנקרא לפעמים ריצ'י.
"נו, מה קרה, דבר, שפוך, מה אתה רוצה שאני אגיד?" אני מחייכת חיוך פלרטטני, מה שעובד בדרך כלל. אבל מי שמסתובב עם אנני כנראה חסין חיוכים-מושלמים-שלי, וריצ'י רק הביט בי בגועל ובהתנשאות. הוא הסתובב עם הגב אלי ועם הפנים להמשך המסדרון, ושילב את הידיים. אלוהי, לא אמרתי את זה כבר?
"את זולה, ברק, אני לא מאמין שהסתובבתי איתך פעם," הקול שלו היה מלא גועל, אפילו יותר גועל מאשר התנשאות בסגנון ריצ'י. העיניים הענקיות ממילא שלי נפערו. לא. אסור להזכיר את התקופה שהיינו חברים, אחרת אני אתחיל לבכ- הדמעות כבר היו בעיניים שלי.
ברחתי.
♂ ♀ ♂ ♀ ♂ ♀
אנני עמדה במסדרון רחק למדי, שתי קומות מעל המסדרון בו ג'ולייט התחילה לבכות. השיער השחור המושלם שלה היה בוהק למדי גם עכשיו, ועיניים שלה היו מושלמות כמו תמיד.
"אני שונאת אותך, חתיכת כלב," היא האשימה אותו דקות קודם לכך. ריצ'י היה מופתע, הוא רק חיכה לנשיקת בוקר טוב שלו מאנני, לא לצרחות.
"אן, מה קרה?" הוא שאל בקול ההססני שלו, החמוד עוד יותר. הוא סידר את השיער בעדינות שוב, בשביל להראות יפה יותר, לפחות בשביל אנני.
"חתיכת כלב, כלב בן ז- לא, אתה סתם אדיוט. אני לא מאמינה שהסתובבתי איתך עד עכשיו. תסתלק ואל תחזור, ריצ'רד ג'ונתן בלייק." הקול שלה היה כל כך רם וכועס עד שהוא הסתלק, עם דמעות בעיניים. הוא ידע שאסור להתעסק עם אנני בלייק כשהיא כועסת, אבל זו הייתה פרידה דיי חד משמעית.
♂ ♀ ♂ ♀ ♂ ♀
רצתי במסדרון בו התחיל הדיאולוג ביני לבין ריצ'י רק דקות אחדות קודם לכן. כולם לטשו בי מבטים, כאילו אני משוגעת.
אולי אני כן, כשאני מנסה להשיג את האליל של אנני. אבל אני שונאת אותך, גלימר, תמותי.
תגובות (0)