היו זמנים
היו זמנים
היו זמנים על נהרות בבל ישבנו ובכינו
לחיות במולדת מאוד רצינו
וסף סוף אל הארץ עלינו
שמחנו, שרנו ולאל הודינו
במשאית לשער עליה באנו
רעבנו, ולחם לא מצאנו
גג לא היה לנו ובגד לא לבשנו
בטוריה ובבנין וכסבלות עבדנו
עול כבד מנשוא על גבנו סחבנו
ילדים, זקנים וחולים
בלי טיפול – באוהל זרוקים
בקור, בשמש ובגשמים
כך תמיד הם סובלים
לצעקותיהם אף אחד לא שומע
כיצד לעזור להם איש אינו יודע
מצפים אולי הישועה מאי-שם תופיע
ואולי "מצאתי עבודה" האב יודיע
הילד רעב, האם בוכה, והסב דומע
עליהם איש אינו שומר
ועל מצבם איש אינו שואל
בייאושם ובסבלם מתגעגעים ואומרים:
הין זמנים את ביתנו עזבנו
ואל הארץ האהובה התגעגענו
וכשסוף אליה הגענו
אכזבה מרה התאכזבנו
אוי לנו כי את עיראק עזבנו
כואב – כי לנו הם לועגים
כואב – כי לתוכם אתנו לא שואבים
אך את הארץ אנו עדיין אוהבים
ואת ייסוריה וכאביה אנו כואבים
אולי יבוא יום והכל ישתנה
ויחס אלינו ישונה
אז לא נרגיש כמרומים
רק אז לא נרגיש כזרים
את הארץ בזיעה נבנה
ואת החברה אנו נשנה.
(בית נבללה 1951 )
תגובות (1)
נו באמת…
אולי תמימות?