ואולי

הכל כאן מתקתק בין אם זה שעוני הקיר, הידיים על המקלדות, נעלי העקב שחוצות את הרצפה הלוך ושוב. כמו פצצה אחת ענקית שרק סופרת הרגעים עד שתתפוצץ.
אני יושבת שם מחכה לפיצוץ .
״תיכנסי״ דפנה שולחת אלי מבט של-את-אשמה-בהכל-ולא-מתאים-לילדה-בגילך-להתנהג-ככה תחת המשקפיים הירוקות שלה שגורמות לה להיראות כמו חרגול מגודל, אז אני עושה לה פרצוף ונכנסת.
פתאום הכל שקט, בלי כל הלחשושים והשיעולים המעצבנים של כל האנשים שיושבים שם בחוץ בתוך הריבועים הלבנים האלה שניראים כמו קוביות הסוכר של סבתא רק בענק ורק עם חורים באמצע. הרצפה כאן כולה מכוסה במין שטיח דק כחול מרושת בפסים לבנים שמתחברים ביחד ויוצרים עץ אחד גדול בלי התחלה ובלי סוף. פעם אני ומיכאל ניסינו למצוא את הגזע, כי לכל עץ שמלא כלכך בענפים חייב להיות גזע אחרת איך הוא גדל? , אבל אז אמא בידוק נכנסה והיא לבשה את השמלה הסגולה עם הפרחים ואני אמרתי שאולי כמו שהפרחים של אמא לא גדלים באדמה גם לעץ של אבא אין גזע, אבל מיכאל רק אמר שאני טיפשה כי ברור של פרחים של אמא אין אדמה, איך אני לא רואה שהפרחים של אמא כלכך גדולים והם בצבע כחול ולא הגיוני שהם אמיתיים. רצינו להמשיך לחפש את הגזע ,אבל אמא אמרה לנו למהר ולהפסיק לקפץ כמו קרפדים מגודלים- אנחנו עוד יכולים להרוס את השטיח. מיכאל ואני צחקנו כי איך הגיוני ששני ילדים קטנים יוכלו להרוס עץ כזה גדול.
ואולי לכן אני כאן בגלל מיכאל ,ידעתי שאני לא הייתי צריכה לסמוך עליו, ברור שהוא סיפר לכולם הכל כמו הפעם הזאת בים המלח, כשאבא וססיליה נעלמו איפהשהוא על החוף כשידו מחזיקה טוב טוב את מותניה. ובאמת הוא היה צריך להחזיק אותה כי היא ניראתה בידיוק כמו הברבית שדודה מינה קנתה לי, עם העניים הכחולות והשער הבלונדיני ארוך שקראתי לה שרה, כמו הילדה שהייתה באמת נסיכה אבל אף אד לא ידע בספר ההוא, ושרה אף פעם לא הצליחה לעמוד לבד בלי שמישהוא החזיקה אותה. כשהם הלכו גבריאל גם הלכה ורק אני ומיכאל נשארנו לשבת על המפה הצבעונית. התחלנו להשתעמם כי החול כל הזמן ניכנס בין האצבעות והארמון של הילד עם המצוף הצהובה היה הרבה יותר גדול והאיש השמן ניכנס עמוק לתוך המים ,וכבר לא יכולנו ליראות אותו בגלל שהשימשיות הצהובות היו כמו הפטריות שגדלו לנו בגינה אחרי הגשם- בכל מקום. ראיתי את התיק הלבן של ססיליה- ביצה חלקה עם צדפים שטיילו לכל אורכה, והחלטתי שאפילו שהצדפים עדיין יכולים להפתח ולהיסגר ולתפוס לי את היד חייבים לדעת מה יש שם בתיק, כי אמא אמרה פעם שהיא נחש מרושע ולנחש יש ארס ואולי, היא שומרת שם את הארס שלה ואסור לתת לה להרעיל את אבא , כי אז לא נצליח לחזור הביתה אף פעם. מיכאל לא הסכים בהתחלה, הוא אמר שהוא שמע של נחשים יש חוש ריח חזק אז ססיליה תדע שנגענו לה בתיק, אבל זה היה חשוב כי אני השארתי את דובי והוא השאיר רת דובלה בבית מתחת למיטה ואם לא נחזור הם יתחילו לפחד שם בחושך. בסוף רק אני פתחתי את התיק אחרי שהצלחתי להבריח את הצדפים עם הפיות הקטנים שלהם, בפנים באמת מצאנו את הארס, בתוך בקבוק זכוכית שינצנץ ונראה כמו יהלום והיה קשה נורא לפתוח אותו, אז מיכאל עזר. נזהרנו לא לגעת בארס הוורד כי אולי הוא יכול לשרוף את העור כמו שראינו שקרה לאיש עם החולצה הסגולה בטלוויזיה של אבא, וכל היידים שלו היו כמו העטיפות האלו עם הפצפצים אחרי שכבר פוצצו את הבועות. ולא מצאנו מקום מקום לשפוך את הארס בגלל, שכשנשים אתו בחול גל גדול יכול לבוא ולקחת אותו איתו ואז יום אחד כשניקנה  עוד בקבוק מים בקיוסק של שלמה זה יהיה בקבוק מים שמילאו אותו כאן , ואנחנו נעשתה ונמות. בסוף מיכאל ואני החלטנו לשפוך את הבקבוק לתוך פחית הקולה שהייתה חצי מוסתרת בחול ליד השמיכה האדומה של האיש השמן, בגלל שגבריאל פעם אמרה שמדענים חשובים וחכמים לקחו איש רזה ואיש שמן ובדקו מי חי יותר זמן , והם ראו שהאחד השמן נהיה חולה מאוד, ומת ממש מהר אז בכל מקרה האיש השמן ימות ועדיף שימות מהר- בלי להיות חולה מאוד ליפני. אחרי שגמרנו החזרנו את הבקבוק לתיק וגם הפעם הצלחתי להבריח את כל הצדפים. כשאבא וססיליה חזרו היא התיישבה ופתחה את התיק- ביצה שלה והוציאה משם מברשת כחולה ובכלל לא שמה לב שנגענו לה בו, אפילו שלנחשים יש חוש ריח ממש טוב. וראיתי שהיא בכלל לא דומה לנחש, לנחשים אין עניים בצבע דבש ובצורת לב. מיכאל התחיל בידיוק לבכות ומשם…טוב…החופשה כולה נהרסה ואבא לא הסכים לנו לצאת מהחדר במלון כל הסופשבוע.
לא. מיכאל לא יספר להם כלום. אבא יגיד שזה גם אשמתו שהוא לא סיפר להם ישר.
ואולי אבא בכלל גילה שביום שלישי בשבוע שעבר לא הייתי בבית ספר, והתקשרתי ועשיתי קול כמו של אמא ואמרתי שאני חולה מאוד. ואחר כך אלכס ואני נפגשנו בגינה עם העצים הארוכים. הוא הסיע אותי על האופניים החדשים שלו ורכבנו בלי ידיים, וצחקנו כלכך עד שהגענו לטיילת. רצנו שם בין כל התיירים עם החולצות הלבנות והכיתוביות הכתומות והבהלנו את המדריך, והוא קילל וכולם שמעו, בגלל שהיה לו רמקול מחובר לחולצה. אחרי זה ישבנו על הגדר ואלכס סיפר לי על שאתמול הוא שיחק כדורגל ואפילו שהוא נפל והמכנסיים שלו כולם נקרעו והיו מלאות דם הוא המליח להכניס גול ישר באמצע השער. אז שאלתי אותו אם הם נצחו והוא אמר שלא אבל זה לא היה אשמתו, כי הרונן המטומטם הזה בעט את הכדור ממש מול השער ופספס אבל, היה ממש כיף חוץ מזה שכשהוא חזר הביתה אמא שלו התעצבנה, נתנה לו סטירה בלחי ואמרה לו ללכת ישר לישון בלי ארוחת ערב. אז שאלתי אותו עם הוא רעב, הוא חייך ואמר שמאוד. ועקבנו אחרי שביל האנשים עם הגלידות ומצאנו דוכן שניראה כמו עוגת יומולדת ענקית, רק בלי הנרות. אלכס קנה גלידה וניל ואני גלידה שוקו, והוא רצה קצת אז נתתי לו בכפית והוא נתן לי גם קצת, ונמרח לי טיפה על השפה אז הוא ליקק את האצבע והתחיל לנקות אותי והוא נעצר. העניים שלנו נפגשו. העניים שלו היו כמו צמד פרפרים ירוקים שריפרפו בהתרגשות, בשקט. לאט לאט הוא הוריד את היד וליפני שהתכוננתי בכלל הוא נישק אותי, ואני אותו. והפרפרים התעופפו לשמים בכנפיים בכל הצבעים ושפתותינו התהדקו זו לזו חזק יותר. כשחזרנו הביתה בערב היתה כבר שקיעה, סגולה וורודה כמו בגלויות. רכבתי מאחוריו על האופניים החדשים שלו הפעם לא עם ידיים באוויר, ידי הקיפו את הגוף החם שלו וחיבקתי אותו חזק חזק. 
כן. זה בטח זה.
גברת אהרונוביץ תמיד שנאה אותי בגלל שהייתי שואלת שאלות ולה לא היו תשובות, היא כניראה ראתה שלא הייתי והתקשרה לאבא. אבל למה אבא לא אמר שום דבר בארוחת הבוקר? ובכלל, הוא לא אמר שום דבר כבר כמה זמן, הוא רק בוהה באוויר במבט במבט הצללים והמצח המכווץ שלו.
רגע. הייתה הפעם הזאת שבה צעקתי על רותה, השכנה, אחרי שהיא חסמה לי את המסדרון עם כל השקיות שלה.
ואולי זה היה מוישה המוכר בחנות שכול פעם כשקניתי שם היה נועץ בי עניים עגולות ועבות, עד שבפעם האחרונה החלקתי בגלל הצינור השבור ושברתי את קופסאת הקפה ופוצצתי את בקבוק החלב והכל נהיה חום ובוצי. פחדתי, מוישה יצעק עלי ויצרח שאני סתם פיל מגושם ושאני צריכה לשלם כפול ולעזור לו לנקות, אבל במקום זה הוא רק עזר לי לקום מבין הגבעות החומות ולפת בי באחיזת צבת, ורציתי ללכת אבל לא רציתי ללכלך עוד יותר את החנות עם נעלי הספורט שלי, שפעם היו כתומות. ומורישה הביט בי שפתיו רטטו ועיניו התעגלו עוד יותר והפכו לשתי תהומות שלא יכולתי להפסיק לבהות בהן. ויד אחת רפרפה לה מעל חולצתי- שהייתה דביקה מחלב, וניחמה ליירכי והרגשתי מגעילה ודביקה ועיניו נהיו עוד יוצר עמוקות. ורציתי לרוץ הביתה והפרק הקבוע שלי כבר התחיל בטלוויזיה, ומיכאל אמר שהוא יחזור מוקדם היום ואני אצטרך לפתוח לא את הדלת, אבל לא הצלחתי לזוז. הרגליים שלי טבעו עוד יותר בתוך הביצה החומה והתקשו והפכו לצמד סלעים שבכביש ענקי מטייל לאורכם ואז, ממשיך להיזדחל אל ביניהם. בידיוק ברגע הזה הגיע שירה עם בני ושרון והעכביש ברח ואני ברחתי. קיפצתי מעל הביצה חוצה במאמץ את ההר ורצתי הביתה בלי לעצור ופתחתי את הדלת וצרחתי, כי אני ממש לא אוהבת עכבישים ופתאום הפה שלי נעשה מלוח דמעות חדות חתכו לי את הלחיים. לא סיפרתי לאף אחד, כי אני שברתי את הקפה ושפכתי את החלב, ומוישה רק עזר לי לקום וזה היה אשמתי. אבל אני לא אוהבת עכבישים והיידים שלי רועדות והחולצה שלי ניצודה לי לגוף בגלל שהיא הייתה רטובה.
אבל אבא לא יודע על זה ולתמיד. אז על מה הוא יצעק עלי הפעם?
ועכשיו אבא עמד מילפני ויכחכח בגרונו, עיניו דעכו והפכו לעפר והוא הרים את ידו והניח אותה, ואני רעדתי רק טיפה כי אבא אף פעם לא נוגע אבל הוא רק אמר ,בקול של נייר זכוכית קרוע שהרוח כבר פיזרה, ״סבא ניפטר. הוא היה חולה מאוד.״ ואז ראיתי את האנשים שעמדו מאחוריו בחדר: מיכאל שניראה כמו בובת שעווה, גבריאל שניראתה כמו מלאך קפוא, ססיליה  שעמדה בלי להחזיק אפילו שהיא ברבי, דודה מינה בפנים מעושנות וגם אמא שלא היתה כאן שנים ועוד קבוצה של חליפות שתוקות ומכובדות.
ואני החרשתי גם, הסתכלתי על הענפים הלא נגמרים של השטיח וחשבתי שזה לא הגיוני ,כי לכל דבר יש סוף.