איש הבור

תמיד אמרו לי ששנאה היא רגש חזק מידי מכדי לפתח אותו אחרי כל כך מעט זמן. צריך לפתח אותו אחרי שנים של היכרות, וצריך להכיר את האדם שאתה שונא טוב מספיק בשביל לקבוע: אני לא מסוגל יותר לשמוע את קולו של בן האדם הזה.
את האמת? אני מכיר אותו רק שלוש שנים, ואני בקושי יודע מי הוא.
אני בקושי מי יודע מי מסתתר מאחורי הפנים שלו שלמדתי שלא לקבל אלי.
אני רק יכול לנחש שבטח לא ממש טוב לו עם עצמו, אבל זה מאוחר מידי בשבילו. הוא כבר מזמן בתוך הבור שלי.
אותו הבור שלכל אחד יש – הבור במרתף אליו אנו משליכים את אותם האנשים שאנחנו כל כך לא רוצים לראות, ופשוט צוחקים עליהם מלמעלה, משקיפים עליהם סובלים מהצפיפות ומהמחסור בתנאי המחייה הלגיטימיים.
אי אפשר להוציא אותו משם אלא עם סולם חבלים, מהסוג שיש לי, אבל אני לא רוצה לתת לו אותו. אני לא מאמין שמגיע לו אותו. לא עדיין. לא כל עוד הוא כמו שהוא – השנוא עלי.
השנאה שאני רוחש כלפיו מבעבעת.
בלי לשים לב, אני משנה את ההתנהגות שלי כלפיו: אם פעם סילקתי אותו ממני בעדינות, עכשיו אני משליך אותו ממני באלימות.
מה הוא כבר עשה?
והזמן ממשיך, ואתה לומד את עצמך לשנוא אותו בצורה כל כך יסודית שזה כבר בגנים שלך, והדור הבא שלך יוולד עם שנאה מראש.
אתה מתחיל לתכנן לעצמך נקמות הזויות בראש, תסריטים מטופשים – איך תוכל לפגוע בו, להעליב אותו, להציק לו…
אתה הופך למכונה שחושבת על דבר אחד ויחיד – פגיעה בבחור שאתה שונא…
ורק אז, אחרי שאתה שוקע עמוק בבוץ של השנאה המבעבעת והרותחת והטובענית…
אתה קולט שהבחור שהיה בבור שלך כל הזמן הזה… הוא אתה.

אך האם תיתן לעצמך את סולם החבלים?