החוף הבדידות וכמובן הזיכרון והשיכחה
ישבתי על החוף,
לבד, כרגיל.
אף אחד לא נמצא שם,
פעם הינו אני והוא על החוף הזה,
אבל הוא עזב.
ורק אני נשארתי כאן, לבד, בלי אף אחד, כרגיל ,
חשבתי וגיחכתי לעצמי במרירות.
ובמקום לעשות משהוא עם החיים שאין לי,
אני יושבת פה וכותבת משהוא שאף אחד, בחיים לא יקרא,
נכון ?
כרגיל חיי עלובים ולא חשובים לאיש,
לאף אחד לא אכפת ממני,
כולם מתייחסים אליי כאל מובן מאליו,
ילדה שאם היא תעלם, אף אחד לא ישים לב,
ילדה שהיתה וברוך שפתרנו שהלכה,
ילדה שמסתובבת בשוליים ,
ילדה שנראת בסדר אבל מבפנים,
מבפנים היא פשוט מתפוצצת,
מתפוצצת מגעגועים אל מי שכבר לא יחזור,
מבדידות כי הוא הלך, מעצב בגלל המילים האחרונות שאמר לך ,
מרצון לקרוע למישהוא את הצורה, לגרום למישהוא לשלם על זה,
מזה שכבר נמאס להתחפש ולהעמיד פנים שהכול בסדר,
שכלום לא משנה, לספוג עוד ועוד, עד שלבסוף מתפוצצים,
הריי למי יהיה אכפת מעוד ילדה,
עוד ילדה שחייה ירדו לתמיון,
בטוח שלא להם, להם הרי אין מושג,
אצלם הכול חיוכים ודברים יפים,
הרי כול אחד מהם צבוע, במידה שלא תאמן.
ואני בטוחה שגם אתם תקראו את זה ותשכחו
וכעבור עוד זמן, תשכחו שאני הייתי קיימת.
תגובות (2)
אני לא אשכח שאת קיימת
אני כל כך. בינה א.ת ההרגשה שכבר אין לי מילים
גם אני.
אני לא ישכח אותך.
כתבת את זה יפה ואני ממש מבינה אותך.. (אני מרגישה ככה לפעמים)