הרגע הזה
הכל מסביבי מסתובב, פורח, מתבגר, רוצה ומשתוקק לפרוץ. לא אשקר, אנוכי נמצאת במרכזם. אך מדוע בכזו זריזות? למה לא להינות מנפלאות דרך החיים? הדרך הרגילה והנורמטיבית, לפחות בעיני. תחילה חשבתי, אולי בי מצויה הבעיה?
אולי צעדיי איטיים יתר על המידה?
במהרה דעתי השתנתה. לא יכול להיות שאני עד כדי כך טועה. בזמן שכל קרוביי משתוקקים לצאת לחיים הבוגרים, אחד מרסיסי לבי עדיין מבקש לזכור נערות, אושר, שמחה, הנאה ללא אחריות מופגנת. ואולי פשר ההתקדמות הוא לא לשכוח את הילדות? ומדוע הזמן כל כך שולט בבני האדם? למה אני מרגישה כממהרת והשאר מתקדמים מרצונם שמא הזמן יעצור? אם רק הייתי יכולה לעצור…
לחזור…
לזכור…
לראות…
הייתי חיה מחדש.
במקום למהר לרגע הבא, עלינו למצות את הרגע הזה. ״יהיו עוד רגעים,״ לבי מבטיח לי. משום מה, אני נוטה להאמין.
תגובות (6)
איזה כיף לראות שכתבת פה משהו!!!!! אין לך מושג כמה התגעגעתי לכתיבה הפשוטה והיפה הזו. זו שכל אחד יכול להבין ולהתחבר אליה.
התגעגעתי מאוד, מתי רואים אותך בסקייפ??? P:
בהצלחה בכימיה, ובשאר הבגרויות. עוד קצת וזה נגמר! D:
אני שמחה שנהנית! ותודה על הכל :)
בהצלחה גם לך! ואת צודקת…רק עוד קצת חחח
והיום אני אהיה בסקייפ…תבואי גם!
פשוט ויפה. התגעגעתי לכתיבה שלך. מאוד :*
תודה מכל הלב :) גם אני התגעגעתי לשירים שלך!
מדהים! הכי כיף אחרי כל הלחץ להירגע ולהשתחרר.
וגמאני למדתי כימיה =]
היה כיף ומעניין, וסוף-סוף אחרי הלחץ המטורף, סיימתי 5 יח'.
אין מאושרת ממני…
שמחה שאהבת! :)
גם את למדת כימיה? מגניב! כיף וירטואלי!
סיימת את כל החמש יח? סיימת יב? כיף לך!!