חמש דקות

חמש דקות.
אני נוחתת שם ומפלסת לעצמי דרך בשיחים. אף פעם לא הייתי בצד הזה של החצר של איה. אני רואה, מרחוק, שלא הרבה אנשים נשארו. זה הזמן. אני נוגעת לעצמי בגב ולוחשת "תמצאי תירוץ ובואי איתי".
היא לא מבינה, אני רואה את זה על הפנים הרזות יחסית לפניי שלי, אחרי שנה. הגלים בשערה רכים וחומים. היא מאמינה לי והולכת הצידה, מתיישבת על אחת מכורסאות העץ שבמרפסת של נעמה ומתנדנדת. אנשים לא ממש שמים לב. אני זוכרת אותי ורואה אותה/ אותי דומעת.
"אני את מהעתיד, מבעוד שנה." אני אומרת לה מאחורי כתפה, כי היא לא יכולה לראות אותי. "אני יודעת מה יקרה עוד מעט, ובגלל זה את צריכה להקשיב לי. עוד מעט את תחזרי לשם ואסף יבוא אלייך."
"איך? הוא מדבר עם מאיה…" היא ממלמלת, נאבקת בדמעות ובעצמה, בחוסר האמונה שלה שזה באמת קורה.
"הוא יחזור. וירצה לדבר איתך. זאת לא שאלה, אבל את תלכי איתו." אני מציצה בשעון הקיר הלבן. דקה יקרה מפז עברה. נותרו לי עוד ארבע. "כשהוא ישאל איך את מרגישה, את תרצי להגיד מה שחשבת עליו כל כך הרבה בימים האחרונים, שהוא היה כמו אחיך הגדול. אבל קבלי ביטול. אני אגיד לך את הפרט החשוב הזה- מהנסיעה הזאת הוא יחזור עם חברה. בשם מיכל. והיא יפה ורוקדת יפה. ויש לך הזדמנות לשנות את זה, אם את אמיצה מספיק. את איתי?"
היא מרימה את הראש, דמעות זולגות על לחייה, ומהנהנת. "מה אני עושה?"
"את אומרת לו שאת עצובה כי אהבת אותו. אם הוא ישאל מה זאת אומרת, תספרי לו. הגיוני שהוא יודע. תצחקי על עצמך קצת. תבכי. אם תהיה שעת כושר, תנשקי אותו. לא תהיה לך הזדמנות שנייה. תחילת השנה הבאה תהיה קשה אם לא תנסי לשנות את זה."אני מרגישה שזה הזמן, לא יודעת איך. "עכשיו לכי מהר."
היא קמה, החלטית. אני הולכת אחריה. היא נשענת על השולחן של השתייה כמו שעשיתי אני לפני שנה. עוד שלוש דקות. אסף ומאיה באים, מתקדמים לאט. מאיה מחייכת ובוכה, אסף יפה ומדהים, ודומה לאח שלי מלפני שנה. לאח שלי מלפני עמית. לאח שלי בתקופות היפות שלנו. זה הוא. אני מתחילה לבכות, אני של העתיד ולא אני של העבר. אני כל כך מתגעגעת אליו.
הוא לוקח אותה כמו שלקח אותי לפני שנה. אני בוכה חרישית, הולכת אחריהם לשמוע, לא מאמינה שאני חיה שוב את הרגע הזה. אני רואה אותו מניח ידיים על הרגליים, אותה מביטה רק על רגליה. זוכרת פתאום בתת התודעה שלי איך הרגע הזה נראה בעיניי שלי.
"איך את מרגישה?" הוא שואל ואני עושה בשפתיי, יודעת טוב כל כך מה קרה שם. מקווה שהיא לא תפשל. יודעת שהיא תפשל.
"עצובה…" היא מתחילה כמוני. "היית כמו אח שלי." שיט! אני קופצת את אגרופיי ונושכת את שפתי התחתונה. היא פישלה. ואז היא לוקחת נשימה עמוקה, ואני מרפה מקפיצת אגרופיי ושפתיי ומקשיבה. "ואהבתי אותך."
"אני לא הולך למות." הוא אומר. עכשיו, כשאני מסתכלת מהצד, רואים שזה נוגע לו. הוא מביט בה במבט אחי, חם. לא להאמין שפעם המבט הזה הופנה אליי. "רק נוסע."
משהו השתנה כאן. זאת לא הסצנה שאני זוכרת. חיוך גדול עולה לעיניי. הכל מתנהל פה לאט מדי! נותרו לי עוד דקה וחצי לראות מה השתנה. "ידעת, נכון?" היא- אני שואלת. היא מחייכת, כמעט צוחקת.
הוא מהנהן. "בטח שידעתי. אף פעם לא הסתרת את זה. אהבתי את תשומת הלב הזאת, אהבתי לראות אותך מעריצה אותי. זה החמיא לי כל כך, וגם לי היו רגשות כלפייך השנה. אבל נלחמתי בהם, כי זה לא היה לעניין."
היא מביטה בעיניים הירוקות- עמוקות האלו ומתקרבת. הלוואי! "עכשיו זה לעניין." אני יכולה לשמוע את המילים שלי עוברות בראשה, את התגלית על כך שתהיה לו חברה. "אל תשכח אותי." היא אומרת, בדיוק כמוני.
"לשכוח אותך?" הוא צוחק וצחוקו חצי עצוב, "אני לא אוכל לשכוח אותך לפחות עד שאני אהיה בן שלושים לפחות." הלב שלי מוצף חמימות לשמע המילים הללו נאמרות שוב.
היא לוקחת נשימה עמוקה וגם הוא. היא החלטית פתאום, הקמט הזה במצח שלי- שלה, ליד נקודת החן, מראה זאת. אף אחד לא בא, לא מסתכל. היא נושקת לו בעדינות, ופתאום הזיכרון הזה נכנס לתודעתי כאילו תמיד היה שם- הנשיקה הראשונה שלי. הלשון שלו חוקרת את פי. הצמרמורת שהוא העביר- מעביר בי. היא מתרחקת. "רק וידאתי שאף פעם לא תשכח אותי, לא רק עד גיל שלושים. אפשר חיבוק אחרון?"
הוא קם. גם היא קמה. אני מתחילה להעלם משם בדיוק בזמן לשמוע אותו אומר את המשפט שרץ לי בראש כבר שנה שלמה, אבל לא לראות- "לא ככה. שימי עליי את הראש, כמו אחות קטנה."
אני כמעט בטוחה ששום דבר לא השתנה- וכל כך הרבה השתנה.
חמש דקות.