הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 40 (ארוך+המשך של 39)

39-
…הוא עוד יהרוג אותם אם יגיעו מאוחר, אחרי הכל, הם חלק מהחמישייה של המלך. הצוות שהוא סומך עליו יותר מכל.
הם כבר הצליחו לראות את הצריח של ארמון המלון ממקומם. זה סימן שהם קרובים.
"מיכאל," אמר הנמוך. "אתה זוכר מה אנחנו צריכים לעשות, נכון? פעולה פשוטה. להיכנס לארמון בשקט, למצוא את הבנות, ולחלץ את הנסיכה, אוקי?!"
"אתה לא צריך להגיד לי את זה, רון-"
"תפסיקו לריב! אנחנו נסתדר מצוין. וחוץ מזה, תמיד אפשר לסמוך על הבנות שידעו לחלץ אותנו אם נקלע לצרות." אמר האיש בעל העיניים הירוקות.

הם הגיעו אל השער והשומרים עצרו אותם.
"להזדהות בבקשה." אמרו ביחד. השלושה הסתכלו אליהם ואז נזכרו שהם לא הודיעו שהם באים –כי המלך ביקש כך. "אנחנו פה בשליחות מהמלך של מלסיה. התבקשנו לראות את הנסיכה." אמר מיכאל. השומרים היססו לשנייה ואז זזו הצידה, בחוסר רצון גלוי.
"אני חושב שמשהו קרה," אמר יונתן כשעברו בשער. "אתם חושבים שבאנו מאוחר?"
"אני לא יודע, אבל אני בהחלט מקווה שלא." אמר רון והרים את עיניו אל הארמון.

40-
המשרתות, שבדיוק גמרו לנקות ולהוציא רהיטים מהחדר ההרוס של הנסיכה, עברו במבואה של הארמון ונעצרו בפתאומיות כששלושה גברים נכנסו לשם.
"אתם.. אתם צריכים משהו, אדונים?" אמרה אחת מהן בנימוס. הן התרגלו לכך שמכובדים מבקרים בארמון, אבל אלה הגיעו ללא ליווי משרתים או תיבות מסע, רק תיקים פשוטים על גבם.
"כן, תוכלי להוביל אותנו אל נסיכת מלסיה?" שאל יונתן ועשה את מבטו השובה. המשרתת רצתה להסס, אך ראו שמבטו לכד אותה.
"בוודאי. בואו אחריי." אמרה. היא הובילה אותם אל תוך הארמון ונעצרה לפני דלת בינונית בחשש גלוי. "זהו, הגענו. שהיה לכם יום טוב." אמרה ופנתה להעלם.
"רגע, את לא נכנסת איתנו?" שאל מיכאל וכבר הניח את ידו על הידית.
"לא. אסור. רק להמלך, הניסכים, ושני המשרתות מותר להיכנס, פקודה ישירה." אמרה ונעלמה. מיכאל סובב את הידית ופתח את הדלת. הוא התגעגע עליה כל כך עד שחשש שהוא בעצם מדמיין אותה.
"שיר! את כאן." קרא והתקדם לעברה. היא ישבה ליד שידה גדולה שעליה היו מלא דפים פזורים. לידה ישבה מרי. "אז לא, אני שם.." צחקה בלחש למראו והעניקה לו חיבוק גדול. כשהתנתקו מהחיבוק, היא נתנה בו מבט גדול וחוקר. "כמה גדלת… השיער שלך ארך קצת… אתה אוכל בקביעות?.." ירטה עליו מטר של שאלות.
"אחמ.. אחמ.." נשמע מצד מרי. היא הסתכלה על השניים ופיה התעקל בחיוך קטן. "אז חזרתם. מה קרה? עצבנתם את ריק אז הוא העיף אותם החוצה לעונש?" גיחכה. היא היתה היחידה –פרט לנסיכה- שיכלה לקרוא למלך בשמו הפרטי מבלי לחטוף עונש מוות. אף אחד לא יודע למה, ת'אמת…
"לא. הוא שלח אותנו להוציא את הנסיכה מפה." אמר יונתן ברצינות. מבטיהם של החמישייה הרצינו ושקט קצר שרר ביניהם. נראה שכל אחד מהם חשב על עבודתו, על הדרך בה היא מסכנת אותם ומונעת מהם לעשות כרצונם.
"אולי כדאי ש-" התחיל לומר רון והשתתק כשראה את מרי יוצאת מהחדר בשקט. הנקישה החלושה של הדלת הנסגרת הדהדה ברעש בחדר הדומם.
"מה קרה לה?" שאל במקום מה שרצה לומר מקודם.
"לא יודעת," ענתה שיר. "אבל אני חושבת שזה בגלל הנסיכה-"
"מה קרה לה?" שאלו השלושה, מכוונים את דבריהם לנסיכה. רק זה חסר להם עכשיו, שקרה לה משהו, ואז הוא באמת יהרוג אותם…
"לא שמעתם? החדר שלה הופצץ. כמעט וחטפו אותה, אבל נראה שמרי עשתה עבודה טובה בללמד אותה להשתמש בפגיון… היא נחה עכשיו בחדר הצדדי כאן. אתם רוצים להיכנס?" אמרה שיר.
"כן.. אם אפשר.." ענו לה.
"בסדר. רק בשקט למה יכול להיות שהיא ישנה." הם התקרבו בשקט אל הדלת ו….

"איך את מרגישה?" שאל ויליאם את אמבר אחרי שכולם הלכו. היא התעוררה כעבור זמן קצר.
"יותר טוב, תודה." אמרה חלושות. היא החזיקה את ידו החמה וקרבה אותה ללחייה, מלטפת אותם בעזרתה.
"מה.. מה את עושה?" אמר נבוך. כל נגיעה בה העבירה בו צמרמורת. הוא הרגיש את דופק ליבו מתגבר ונלחם בדחף לפלוט אנחה. כנראה שהוא ניסה חזק כי פניו היו סמוקים והיא צחקקה בשקט. "מצטערת, לא התכוונתי.." היא השפילה את ראשה והרימה אותו, מחייכת. "איך אתה מרגיש?" שאלה. הוא הביט בה, מופתע, לא מבין מאיפה השאלה הזאת באה. "אני בסדר גמור. למעשה, כמעט וחטפתי התקף כשראיתי את חדרך ההרוס. כבר חשבתי ש…" אמר ולא סיים. הוא הסיט את מבטו ממנה אך הרגיש את עיניה נחות עליו.
"אני בסדר עכשיו, באמת." אמרה. "אני… אני מתחילה להיזכר יותר ויותר בדברים שקרו לאחרונה. אני חושבת שהנוכחות שלך לידי משפיעה רבות על הזיכרון שלי." הוא שלח לה מבט חטוף והיא בתגובה קרצה לו, ופרעה את שערו כשראתה שהסמיק.
"היי!…" קרא לעברה וחייך. הוא תהה לפעמים עם הקשר שנוצר ביניהם יצליח להחזיק מעמד, בגלל המבחנים והכל… אבל בכל זאת, הוא ילחם עליה אם יצטרך.
אמבר התיישבה בזהירות במיטתה. היא הביטה בו ברכות וסימנה בידה שהתקרב אליה. "מה קרה?" שאל.
דמעה קטנה זלגה מעינה והוא חשש שזה בגללו. "עשיתי משהו לא טוב?" שאל במצוקה.
"התגעגעתי אלייך," אמרה. "אתה לא החזרת לי תשובה כמו שהבטחת. אני חשבתי שאתה שונא אותי." מילותיה פגעו בו כמו חץ למטרה. ישר בלב.
שונא אותה? איך אני יכול לשנוא אותה? חשב ונשם עמוק, מרגיע ומוחק את ההלם מפניו. נכון, טיפש, אתה באמת לא החזרת לה תשובה כמו שאמרת. אין פלא למה היא בוכה עכשיו. בגללך.
הוא הרים את ידו והניח אותה על לחייה, במחוות ליטוף. "אני מצטער, אני מבין עכשיו שפגעתי בך. אני..
אני בסדר עם זה." אמר לבסוף. זה לא היה שקר. זו היתה האמת.
"באמת?"
"כן, אני מקבל אותך גם אחרי שאמרת שאיבדת את זיכרונך. אני מבין לגמרי למה הסתרת את זה ממני."
הוא עצר שנייה ואז המשיך. "אסור לי לגלות למרי שאמרת לי שאיב-"
"לא!" קראה בבהלה. "אל תגלה לה ! אחרת-"
"זה בסדר," אמר והתקרב עוד יותר. "אני לא יגלה לה, אני מבטיח." הוא החזיק את סנטרה למעלה והסתכל בעיניה. היא עצמה אותן והוא קירב את פניו, מצמיד את שפתיו בעדינות לשפתיה…

וראו את הנסיך ויליאם והנסיכה ברגע אינטימי. שיר רק חייכה בשקט והבנים הסמיקו כמו סלק חמוץ ומיהו לכסות את פניהם. הם סגרו בשקט את הדלת והתיישבו חזרה סביב השולחן הקטן שהיה בחדר.
"אתם יודעים שאנחנו בכל זאת צריכים להוציא אותה מפה. המלך לא מוכן הפעם לקחת סיכונים מיותרים."
"כן אבל… נראה שמצבה השתפר רבות מאז שהיא פגשה שוב את ויליאם." נשמע פתאום קולה של מרי. הם לא שמו לב בכלל מתי היא חזרה לחדר אבל המבט על פניה הזהיר אותם שמוטב להם לא לשאול אותה כלום.
"אני איתך." אמרה שיר.
"היי! אנחנו אלה שבסוף האשמה נופלת עליהם! אתן לא יכולות להחליט לבד." אמרו הבנים במחאה. מבטה של מרי נפל והיא דיברה בקול אטום מרגש. "לא. האשמה נופלת אליי. אני לא הייתי לצידה כשזה קרה. לא מילאתי את תפקידי כראוי." היא נשמה עמוק והמשיכה. "אתם תישארו כאן ותתנהגו כאילו הכל
קשורה בזמן שאני, אני יחזור אל הארמון ויספר למלך מה קרה. " רון הסתכל על מרי. זו היתה הפעם הראשונה שהוא -בכלל, שהם- שמע אותה קוראת למלך 'מלך' ולא בשמו הפרטי. הם ידעו את עברה איתו…
"את לא יכולה. אני לא מרשה זאת!" אמר באומץ.
"רון, זה לא יעזור ל-"
"לא, אולי לא, אבל את יודעת מה עלול לקרות לך. את יודעת שהוא…" הוא נשך את שפתו ואילץ את עצמו להמשיך לדבר. "אני לא רוצה שמשהו יקרה לך, בבקשה.." הפציר בה. היא הסתכלה עליו אך מבטה לא השתנה. "אני מצטערת רון, זו חובתי לדווח על משהו שעשיתי."
"אבל זאת לא אשמתך-"
"עזוב את זה רון. זו החלטה שלה." אמר לו מיכאל. מרי הביטה בו והנהנה בראשה לאות תודה. "תבטיחו לי שתגידו משהו לנסיכה רק לא מה עלול לקרות לי." ביקשה.
"אני מבטיחה לך. היא תהיה בידיים טובות." אמרה שיר וחיבקה אותה. מרי התקדמה לעבר הדלת. היא שמעה את הבכי החלוש של רון וליבה נשבר מבפנים. "אני מצטערת…" לחשה כשיצאה מהחדר. רון נעמד על רגליו אך מיכאל ויונתן תפסו אותו ומנעו ממנו ללכת לכיוון הדלת. "עזבו אותי!" קרא. "בבקשה.. תנו לי ללכת.."
"רון…" אמרו שניהם
"תכבד את ההחלטה שלה כמו גבר." אמרה שיר בזעף. "היא יותר אמיצה מכולכם. אני מודה שאפילו יותר ממני. אנחנו צריכים להיות פה בשבילה ובשביל הנסיכה."
הם ישבו בשתיקה, ממורמרים. המלך סמך עליהם אבל ממש עכשיו המפקדת שלהם עומדת להיעלם להם.
מה יהיה?

התעייפתי מלהמשיך….