מתי היא תשים לב.. פרק 14 חלק ג'

נקןדת מבט הדר-
תומר יצא מהחדר סוף סוף! קראתי את הספר בשלווה ושמעתי את הקול של תומר חדבר עם מישהו "נועם למה את בוכה??" ושמעתי את תומר דופק על הקיר, נבהלתי טיפה קרה משהו? אם אני לא טועה נועם זאת אחותו, לא רציתי להקשיב לשיחה אבל הקשבתי, "הוא לא התכוון נועם, את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך" אמר ויכולתי לשמוע בקולו עצב, "את גם אשמה נועם, הוא אבא שלך, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך את צריכה להתנהג יפה" אמר ואני הרגשתי שנכשלתי ביחד אל אמא שלי,"אני אבוא ברגע שאני יוכל לצאת הביתה" אמר ושמעתי את רקיעות רגליו על הריצפה בחוץ, "נועם תבטיחי לי שאת לא תעשי את השטות הזאת שוב..אני לא יכול להשגיח עלייך כל הזמן, את הדבר האחרון שנשאר לי" אמר וכאב לי.. אבל למה היא הדבר האחרון שנשאר לו?נשענתי על הקיר והצמדתי את רגליי אל גופי וחיבקתי את בירכיי ושקעתי במחשבות, תומר נכנס לחדר לא רציתי לריב איתו ובהיתי בנקודה בריצפה והוא התיישב על המיטה השנייה ולא דיבר, היינו ככה הרבה זמן בשקט עד שהוא דיבר "שתית?" והנהנתי בראשי, "טוב רוצה לבוא לחדר אוכל?" שאל והנדתי את ראשי לשלילה, "אבל את חייבת" אמר בקולו הרך והעדין ולא החזרתי תשובה, "זה רק כן או לא?" שאל והקפיץ כדור קטן על הריצפה, לא עניתי וקמתי מהמיטה והוצאתי את הפן וייבשתי את שיערי הארוך ולא התייחסתי לקולו של תומר, סיימתי עם הפן ונכנסתי למקלחת ולבשתי מדים ויצאתי מהחדר ותומר אחריי והלכנו לחדר אוכל שמתי לי רק סלט בצלחת וישבתי ליד מאור ואכלתי בלית ברירה את הסלט, "מאמוש למה את לא אוכלת בשר?" שאל מאור "לא יודעת אין לי תאבון" אמרתי ושיחקתי עם העגבנייה שבצלחת שלי ופתאום ראיתי חזה עוף ואורז ומלא דברים מתמלאים לי בצלחת וראיתי את תומר אומר "אני יודע שבא לך שאני יהיה איתך כל היום בליווי צמוד אבל את צריכה לאכול" אמר וחייך חיוך מרוצה והלך, אכלתי רק את הסלט בקושי ולא הכנסתי כלום לפה, "הדר את חייבת לאכול" אמר מאור וליטף את פניי "איך אתה יכול להיות כ"כ רחוק מחברה שלך בלי להתגעגע?" שאלתי ועלו בי געגועים ל'משפחה' שלי, "אני מתגעגע זה קשה אבל אני יודע שכאן אני מגן עליה ובסופ"ש אני רואה אותה" אמר וחייך אליי, "אתה מכיר את ההרגשה הזאת שאתה מתגעגע למישהו קרוב מאוד אליך אבל אתם לא בקשר?" שאלתי והבטתי בצלחת ושיחקתי עם האוכל, "מכיר..אני חושב שאת צריכה ללכת אל הבן אדם הזה ולחזק את הקשר" אמר וסובב את פניי אליו והכניס לי חתיכה של שניצל לפה, "אני לא רעבה" אמרתי וצחקתי, "תאכלי תאכלי את רזה" וצחק, "ומה אם האיש הזנ לא רוצה קשר איתי?" שאלתי ומאור אמר "אני לא מאמין שמישהו לא רוצב קשר איתך" וצחק, לקחתי ביס מהשניצל וחשבתי על זה, היא אמא שלי אני הבת היחידה שלה, אני הדבר הכי חשוב לה והיא לי..אבל לסלוח על כל העוגמת נפש הזאת ממנה כל השנים? הימים עברו והרגשתי יותר טוב, הינו צריכים ללכת למטווחים, אני ורובה לא בא ביחד, הייתי במטווחים ולא ידעתי איך יורים , מאור אמר "הדרי זה קל תסתכלי לכוונת ותירי" וניסיתי ולא הצלחתי, הוא בא להראות לי ומאיה בדיוק קראה לו ותומר בא להסביר לי, הוא בא מאחוריי והניח את הרובה עליי בצורה נכונה וגופו נצמד לגופי וידיו נגעו בידיי וראשו נגע בכתפי והרגשתי את נשימותיו עליי, התגעגעתי אליו.. "את מסתכלת בכוונת ויורה" אמר בקול עדין ונעים ולחצתי על ההדק ויריתי, "כל הכבוד שלגיה" אמר והתנתק ממגעי, הנחתי את הרובה וישבתי בצד, שלגיה זה שם של דמות מאגדה מה הקשר?? "הדר תשתי" אמר וזרק לי בקבוק מים, לא שתיתי מהמים "הבקבוק נועד שישתו ממנו" אמר ושתיתי מהבקבוק, כולם חזרו לחדרים והייתי עם תומר הוא 'משגיח' עליי, "למה קראת לי שלגיה?" שאלתי והמשכנו ללכת ותומר לא ענה, הוא המשיך ללכת והסתכל על הריצפה ונכנסנו לחדר , אווה היתה בתורנות מטבח ואני הייתי בחדר באיפון ועשיתי לייקים לאנשים, שיחה נכנסת מחסום בטח מהעבודה, "הלו?" שאלתי ולא ענו והשיחה התנתקה, שוב פעם מספר חסום התקשר ועניתי "הלו?" בחשש ולא ענו ניתקתי את השיחה ועוד פעם התקשרו "די כבר מציקים תפסיקו להתקשר!" אמרתי ובאצי לנתק ושמעתי בקול חלש מישהו אומר "ר.ר..רגע" ואמרתי בתוקפנות "מי זה" והקול אמר "כבר שכחת אותי?" ולא שמעתי בגלל הרעש שהיה בקו, "או שתגיד מי זה או שאני מנתקת" אמרתי והקול אמר "עברו חודשיים וחצי וכבר שכחת את אמא שלך?" שמעתי ושמתי יד על הפה ולא עניתי, "הדר?" שמעתי את אמא אומרת, "הא" אמרתי ואמא אמרה "איך את מרגישה?" וצחקתי לעצמי עכשיו היא נזכרת? "בסדר" אמרתי ושתקתי רק לא לבכות ולהתפרק, למה היא התנהגה אליי ככה כל השנים, "אבא אמר שיש לך דירה יפה ושותף נחמד" אמא אמרה וקטעתי אוצה "מה נזכרת בי פתאום?" ולא עניין אותי כלום, "את הבת שלי לא?" אמרה ועניתי "אולי.. לא היית מרוצה ממני במילא אז אני לא חשובה לך כ"כ" אמרתי ואמא לא ענתה, שמעתי רק בכי, בכי של חרטה, איך אפשר להיות אכזרי?
נקודת מבט תומר-
שמעתי את הדר מדברת בטלפון לא היה לי מושג עם מי אבל היא כועסת, "ילדות גדולות לא בוכות" אמרה ושמה יד על פיה, "דוגמניות לא בוכות" אמרה לאחר מכן, "נו תדברי כבר איןלי זמן אלייך" אמרה בכעס, זאת אמא שלה,זה המשפט שאמא שלה היתה אןמרת "הבנתי..את לא מדברת.. להתראות" אמרה וניתקה את הטלפון ונשכבה במיטה ולא השמיעה שום קול ורק ראיתי אצ הדמעות נוזלות על הכרית שלה מעינייה התכולות, היא הפנתה את גביי אל פניי ולא דיברה, קמתי מהמיטה והתיישבתי במיטה ליד הדר וליטפתי את פנייה, איך אני יכול להתנהג אלייה רע? כל האנשים חושבים שהיא חיה כמו מלכה אבל היא לא כזאת, היא גרה לבד עובדת ב2 עבודות נמצאת בצבא ומתנהגת כמו חיילת בודדת, אין לה לאן ללכת,אין לה משפחה שמעתי את השיחה על החג אבל היא יודעת להסתדר, היא מצאה לה תחליף לאבא וחברים שימשו לה כמשפחה, אני יודע שאורי הסוכן שלה אוהב אותה כמו בת, הרי איך אפשר לא לאהוב אותה!
"די כבר תעזוב אותי אני רוצה להיות לבד" אמרה בשקט והוזיזה אצ ידי מפנייה
"זה לא תמיד טוב להיות לבד" אמרתי והסתכלתי על דמעותיה שנופלות מעינייה,
"אף אחד לא יבין מה עובר עליי ובטח לא אתה שחיית עם כפית של כסף בפה" אמרה
"הדר את לא יודעת עליי כלום ואולי אני כן יכול להבין מה עובר עלייך" אמרתי וניגבתי דמעה מעיניה
"אתה לא תבין ואני גם לא רוצה שאף אחד יבין וירחם עלי" אמרה ולא הסתכלה בעיניי, אני מתגעגע אלייה, "תנסי.." אמרתי והיא לא דיברה, רק דמעות ירדו מעינייה , כאב לי..
"אתה לא יודע איך זה לחיות עם אמא שמאוכזבת ממך , איך זה לחיות עם אמא שבשביל לזכות באהבה שלה היית צריך להתאמץ ולא סתם ככה לקבל חיבוק או ניחום קטן, או לחיות בבית לבד כשההורים שלך רק עובדים וכשהם בבית אז זה רק מריבות" אמרה וליטפתי את פנייה ואמרתי "אני כן יודע.. אני כן יודע איך זה לחיות בלי אמא, בלי לקבל חיבוק, בלי לקבל נשיקה, בלי להיות לידה, בלי שתראה אותי כל סוף שבוע שאני מגיע" אמרתי ומליון מחשבות רצו בראשי, על הדר כמה שהיא מזכירה לי את שילגייה שאמא היתה מספרת לי שהיא היתה בהריון של נועם, על נועם שמזכירה לי את אמא ועל אמא.. שלא כאן..
"אני מצטערת" אמרה והתיישבה ושקעתי בתוך עינייה וניגבתי את דמעותייה שזלגו ללא הפסקה, חיבקתי אותה ונישקתי את מצחה, היא לא הגיבה ולא החזירה חיבוק.. "אני כאן בשבילך הדר.. ומצטער על כל הרגע שגרמתי לך" אמרתי ובאמת לא יכלתי לחשוב על משהו אחר רק על כמה אני זבל.. היא לא ענתה והרגשתי את ידיה מחבקות אותי בעדינות, "אף פעם לא כעסתי,אני רגילה לזה כבר" אמרה וכאב לי המילה הזאת 'אני רגילה לזה' כמה סבל בן אדם יכול לחוות..