חזות ומה שבפנים

שירה לוקחת את מכשיר הפלאפון שלי ויוצאת למרפסת. היא תמיד אהבה מכשירים כאלה ולקחה אותם אליה, מוצאת משהו לעשות איתם. אני מכירה אותה, ולא היה אכפת לי. טוב, אולי קצת. כשהיא יצאה למרפסת עם חתיכת נייר ורודה ועט, יצאתי אחריה. המפרסת בבית של אורה הייתה נעימה, עשויה עץ, ואף פעם לא ראיתי אותה בשעה כזאת. היה שם ספסל, כיסא פלסטיק לבן שבו קערה מעוטרת ומלאה במשהו שנראה כמו חתכי בננה רקובים – וודאי מה שנשאר מהארוחה של אח שלה הקטן – ושולחן קטן וגבוה. ישבתי על אחד הכיסאות האחרים. שירה התיישבה על הספסל.
"אני ניסיתי לעזור לה. ראית איך היא שולחת אליי רמזים? עקיצות קטנות?" הנהנתי, אפילו שלא ממש ראיתי. לשירה היה ריב ענק בינה לבין ילדה שהייתה בבית הספר שלה ועברה לבית הספר שלנו.
"את יודעת למה היא עברה?" לשירה תמיד היה את הקול המשכנע הזה, המבט החודר שבעיניה היה יכול להקפיא מישהו ולגרום לו לרצות לבכות, ועם זאת גם לעניין אותו ולמשוך אותו לכל מילה שלה.
"לא.." עניתי.
"היא התחילה להפיץ עליי שמועות. אף אחד לא האמין לה. כולם התחילו לשנוא אותה.. היא גרמה לי לסבול כל כך הרבה. אבל בסוף היא נשברה, עברה בית ספר. כמו שאת יודעת. ולא רק עליי! על כל הכיתה היא הפיצה שמועות! אף אחד לא יכול היה לדעת למי להאמין!". שירה היא בן אדם מלא בכריזמה. כל מילה שלה מקסימה אותי, אפילו שביסודי היא לא תמיד דיברה אמת. הפעם.. היה משהו שגרם לי..להקשיב לה. אולי כל הכבוד שאני רוכשת כלפיה. לא רציתי לשאול איזה שמועות היא הפיצה או משהו כזה.
"אין לכם דרמות בשכבה?" היא שאלה זמן מה אחרי זה, בטון די משועשע.
"לא.. לא ממש. אצל המקובלים יש דרמות, אני מניחה. יש להם ריבים וכל מיני כאלה."
"מה למשל?"
"הייתה ילדה אחת, שהייתה ב..בסחנה, נו, את יודעת איפה זה. אז היא.. הם היו באוטובוס האחרון ל..זה.. והיה שם כזה.. נער כזה, עם לבנה, והוא איים אליה, וצעק, איפה הבנזונה! והיא כזה..אה..לא יודעת, ואז כזה, ההוא שהם חיפשו, הוא היה שם, מתחת לכיסא, ואז כאילו ההוא שנכנס לאוטובוס יצא, ואז ההוא שהוא חיפש יצא מתחת לכיסא, ואז ההוא שהיה באוטובוס ואז יצאה הסתכל עליו וזרק את הלבנה על החלון ו…."
שירה התחילה לצחוק. אני מבינה שזה יצא מטופש, ולא באמת מזוויע כמו שזה נשמע כשהילדה המקובלת ההיא סיפרה את זה. אבל אי אפשר לצפות ממני להיות כריזמטית או משהו, הרי אני סתם ילדה ממוצעת, ואפילו די מתחת לממוצע.
"רגע, את.. את נחשבת מקובלת?" שאלתי.
שירה הנהנה כאילו זה דבר מובן מאליו, במרץ.
"בטח." היא אמרה.
לשירה יש שיער חום כהה חלק ויפה, היא גבוהה ורזה מאוד ויש לה פנים יפות. אני לא נוטה לקנא בה בדרך כלל, אחרי הכל – היא שירה. ואני גם הרבה זמן לא ראיתי אותה, אז כל מה שהרגשתי כשראיתי אותה היה שמחה רצופה. בכל אופן, התשובה שלה לא הפתיעה אותי יותר מדי. שירה היא אדם כזה שקל להתחבר איתו. ככה זה היה ביסודי, לפחות; היא הייתה מציקה לך, ואז זה התדרדר לחברות. אני אפילו לא זוכרת איך בדיוק. והיא הייתה כל כך מצחיקה ומלאת טקט, אז זה פשוט קרה. בנוסף לזה, יש לה משפחה עשירה מאוד ובית ענקי. היא מעולה בספורט, יש לה ציונים טובים והיא בן אדם מצחיק, מתוחכם ומלא בכריזמה.
"….אה." זו הייתה התשובה היחידה שיכולתי להוציא.
"כשאתה נכנס לשם אתה לא יכול לצאת. ומי שחלש נשבר. אני לא…חלשה."
מי שגרמה לי לצחוק ולחייך ועודדה אותי ואהבה אותי במשך שנתיים. מי שאהבתי בחזרה אבל לא יכולתי לעשות יותר מזה. אני רואה אותה נפתחת ונשברת מולי, כשהפנים שלה מאדימות והיא מתחילה לרעוד.
"נו, יאללה, אתן באות?" אורה יוצאת לחצר ושירה 'נזכרת בשיחת הטלפון החשובה שהיא צריכה לעשות' ומסתובבת.
"עוד רגע," אני אומרת לאורה.
"שירה צריכה לעשות שיחת טלפון. אני בטוחה שזה חשוב."