נגד הטבע – פרק תשע

אחת הפעולות הראשונות שלי כשהתחלתי לעבוד במעבדה הייתה העתקת כול המידע שנמצא שם.
כול הספריות הדיגיטליות היו ברשותי ויכולתי לפתוח ולקרוא את כול המידע כשהתחשק לי.
חיפשתי את המילה "גבר" וכול התוצאות שעלו היו כתבות סתמיות על היגון והעצב על החלוקה בין המינים.
הקלדתי את המילה "פתרון", כתבות ומחקרים שלמים הוצגו לפני וכל אחד מהם נגמר בצירוף המילים "לא יוצלח" או "לא נמצא פתרון".
בכל סוף של שנה נמצא סיכום של חמישה עד שישה עמודים על כול השנה והמחקרים שנעשו.
בין השנים 2050 ל-2100 המעבדה לא הייתה פעילה בכלל, היא נסגרה משני הצדדים.
סבתא רבא קלאודיה פתחה אותה מחדש וקיוותה שמישהי או מישהו ימצא פתרון, היא אמרה שזו הייתה אחת ההחלטות הטובות שעשתה בשנים בהן כיהנה בתפקיד סגנית ראש עולם הנשים.
אבל האכזבה זרקה בשערותיה שיבה וכרתה בפניה קמטים, היא הייתה חלק בלתי נפרד ממראה פניה.
היא לימדה אותי לא לאבד תקווה ותמיד למצוא פתרון גם כשהתנאים לא מאפשרים זאת.
העדפתי לקרוא את הסיכומים ולראות האם באמת הייתה איזושהי פריצת דרך או לא, גם ככה מתסכל לקרוא את אלפי העמודים של אותה השנה ואני מעדיפה לקרוא את השישה שמראים על תסכול אמיתי.
המעבדה לא הגיע לשום יעד, לא הצליחה למצוא את מקור הבעיה או פתרון, אף אחת מההשערות לא הוכחה כנכונה או קרובה לאמת.
פתחתי את הטלוויזיה המרחפת, אפשר להזיז אותה לכל מקום שרק תרצו והיא פשוט מרחפת אחרייך ותמיד לנגד עינייך.
הטלוויזיה היא פשוט מסך דקיק מאוד בלי מסגרת והתמונה המוצגת היא ברזולוציה הגבוהה ביותר, להנמיך או להגביר את הווליום או להעביר ערוץ נמצא בפעולה הפשוטה של להזיז את כף היד למעלה, למטה או לצדדים כאשר רוצים לדפדף בין הערוצים הטלוויזיה מזהה את תנועות הגוף- אבל זו שיטה לנשים שעדיין קשה להן עם טכנולוגיה שמבוססת על טלפתיה,יש גם שיטה יותר פשוטה והיא פשוט לחשוב על ווליום גבוה או נמוך על הערוץ המבוקש והיא תקלוט את המחשבות שלכן ותעבוד לפי הרצון שלנו, לכבות אותה זה קל – פשוט אומרים "כיבוי" והיא נכבית ומרחפת לכיוון השידה בה היא עומדת דוממת ומחכה לפעם הבאה שיגידו "הדלק".
אימא הופיעה על המסך, החברה שלה הנסיכה סופיה לבית המלוכה של אנגליה הייתה לצידה,והיא התכוונה לדבר על חגיגות ה-100 שנים של שלום, כך אמרה הקריינית.
התמונה זזה וראו נשים רבות עמדו מתחת למרפסת של הארמון,הן עמדו עם מצלמה בידיהן והפלאש סנוור את עיניי, כמות מגוחכת של שלטים מרחפים ובהן כתוב "אליזבת' וסופיה אתן אדירות!" ווריאציות שונות בסגנון הזה, התמונה חזרה למרפסת של אימא וסופיה והן חייכו ונופפו לקהל לשלום, אימא פתחה בנאום שלה.
"אחרי 150 שנים של הפרדה, כאב ויגון עלינו על כל המכאובים והגענו למקום שבו אנחנו עומדות עכשיו.
כשאני עומדת כאן מולכן אני רואה את ההצלחה בעיניים שלכן, כשאני עומדת כאן מולכן אני רואה את כול ההישגים שלנו ואני לא יכולה שלא להתגאות.
אני עומדת כאן מולכן ואני גאה בכולנו שהצלחנו להשיג 100 שנים של שלום, 100 שנים שמסמלות עד כמה אנחנו חזקות ואיתנות כשאנחנו ניצבות ביחד מול כל מכשול שעמדו לפנינו לפני 100 שנים – המלחמה בין העדות והכאב אחרי הפרידה רק חיזק אותנו, חישל אותנו וכעת אנחנו עומדות כאן ולא נזוז ממקומנו.
אני גאה בהתפתחות שלנו לאורך השנים – במוחנו והצלחותינו, בטכנולוגיה שלנו וביכולות שלנו,ובשמחה והחיוכים שנותנים לנו את הכוח להמשיך הלאה ולהתפתח עוד ועוד.
בעוד כחודש מעכשיו אנחנו נחגוג את הפסטיבל המאה שלנו, מאה שנים ללא מלחמות, פשיעה וכיוצא בזאת.
אני גאה לעמוד כאן היום ולהגיד שאתן ההתגלות השמימית של השלום, שאתן השליחות ואתן היחידות שיכולות להמשיך לשמור על השלום הזה.
תשמרו עליו היטב, מי ייתן ויהיו לנו עוד מאה שנים לחגוג יחדיו."
אליזבת' וסופיה נופפו בידיהן ונכנסו חזרה לארמון של סופיה, הן הזוג המלכותי הנאהב וכולן רואות בהן כדוגמא לאהבה הנצחית הנשית.
אני יודעת שזו לא האמת, אימא רק מנצלת את סופיה ואת הכוח שיש לה בממשלה, היא לא באמת אוהבת אותה.
אימא אוהבת רק כוח, והיא תעשה הכול כדי להשיג אותו.
הסתכלתי על השעון והשעה הייתה כמעט שלוש אחרי הצהריים, המוסכניקית אמרה להגיע בארבע, אני נפגשת עם פיטר בשעה חמש.
ארזתי אוכל בתיק קטן, מבחנות, מזרקים, מחטים, חומר חיטוי, כותנה, מקלוני כותנה, מחברת אלקטרונית ועט אלקטרוני. אני מתכננת לקחת מפיטר את כול הדגימות האפשריות ולבחון אותן בהתאמה לשלי.
בבוקר כבר בדקתי את הדם שלי והעלתי את הנתונים למחברת, שם נוצר דגם של הדנ"א שלי ואת כל החומרים שהדם שלי מכיל – סוכרים, כדוריות דם לבנות ואדומות.
בדקתי גם את התפקוד המוחי והגלים החשמליים – המוח שלי עובד מעל לממוצע של אישה רגילה, מעניין איך המוח שלו עובד, אם אנחנו מנצלות לפחות 27% מהמוח שלנו ויכולות להגיע ליכולות גדולות של טלפתיה וטלקינזיס.
פיטר אמר הרי שהיכולות הללו לא מפותחות, כנראה שבהתאם גם גלי המוח והגברים לא מתפקדים באותה התדירות כמו שלנו.
לקחתי את התיק ונכנסתי למכונית הפרטית שלי, הנהגת לקחה אותי למוסך וחזרה לבית שלנו.
"היי אריקה, איך המכונית שלי?" אריקה הייתה גבוהה ותמירה, היא גאונה בכול מה שקשור למכונית ולא לוקח לה יותר מכמה שעות לתקן אפילו את הנזקים הגדולים ביותר, אף על פי שהמכונית שלי התנגשה בעץ היא כבר התקשרה אתמול בשתיים בלילה והודיעה לי שהיא תיקנה אותה ושאני יכולה לבוא לקחת אותה כבר בשעה ארבע.
"הנה הרוקפילד שלך, ממש כמו חדשה. כל הפגמים תוקנו, הפלדה יושרה וכל החיבורים ומערכת הרחיפה עובדת יותר טוב משהיא עבדה לפני כן." אריקה חייכה ולי נפל האסימון.
"אמרת רוקפילד?" שאלתי אותה, אריקה חייכה והנהנה בחיוב.
"כן מכוניות רוקפילד, מגי צ'ייס היא המייבאת של המכוניות מצרפת, שם המפעל יושב ובראש עומדת קלרה רוקפילד, למה?" היא לא הבינה את השאלה והייתה בטוחה שאני יודעת את המידע הזה.
אבל פיטר הוא רוקפילד, והוא עוסק במכוניות, במכוניות מרוץ ששייכות למפעל של אבא שלו, אולי אלו לא רק מכוניות מירוץ?
שילמתי לאריקה וטסתי לכיוון האגם בגנט, כשהגעתי פיטר כבר ישב בשולחן ליד הבקתה ולגם מהכוס תה שלו, הרגשתי שהוא לחוץ ונרגש מהפגישה שלנו.
חניתי ליד המכונית שלו ויצאתי לכיוון השולחן, הוא חייך ואני חייכתי חזרה.
"מה שלומך?" הוא שאל, "וואו המכונית שלך נראית כמו חדשה, קנית חדשה או שאצלכן מתקנים אותן תוך כמה שעות?" הוא התלהב והלך לבדוק את המכונית. הוא נגע בפגוש וליטף אותו באצבעותיו, מופתע עד כמה הכול ישר וחלק כמו חדש.
"אני בסדר, כן אריקה יודעת איך לתקן הכול תוך כמה שעות. יש לי שאלה אלייך, רוקפילד היא החברה של אבא שלך נכון? של המכוניות?" הוא ניסה להיזכר מתי סיפר לי על כך ואז קלט שכנראה הייתי אצלו בראש, ראיתי שלאבא שלו יש מפעל של מכוניות והשם רוקפילד מתנוסס באותיות מרשימות בשער הכניסה.
"כן, אבא שלי הוא היושב ראש וסבא שלי תמיד מסתכל מעבר לכתף שלו ובודק הכול. סבא לא כל כך אוהב את אבא שלי והוא חושב שאבא לא יודע באמת איך לתפעל את המפעל. הוא רואה בי כהתגשמות של סבא ג'ק הזקן שייסד את המפעל, בגלל זה הוא נותן לי אפשרות לבנות או לייעל את המכוניות שלי למרוצים, הוא רוצה שאני אהיה הראש החדש ושאבא יעבוד בשבילי." הצעתי לו את אחד הכריכים עם הגבינה , הוא לקח אותו הסתכל עליו מוזר והחליט לתת ביס. "וואו, ממש כמו בבית! הייתי בטוח שאצלכן זה יהיה יותר טעים כי אתן יותר מפותחות מאיתנו בערך בכול דבר."
צחקתי והוא סיים את הכריך תוך כמה שניות וליקק את האצבעות שלו אפילו.
"מכוניות רוקפילד." אמרתי והוא הנהן, לקח עוד כריך והתחיל לאכול גם אותו.
"ידעת שגם המכונית שלי היא רוקפילד? תוכל לבדוק אם היא יצאה מהמפעל שלך?" פיטר הפסיק לאכול.
"אני יודע שאנחנו מייצאים את המכוניות לעולם שלכן, אבא מייצא אותן ומישהי שקוראת לעצמה קלרה לקחה את השם משפחה שלנו כדי שלא ייחשדו שהמכוניות שלנו, למרות זאת הנשים לא יודעות את זה. הן לא יודעות שיש גבר בשם רוקפילד, הן חושבות שקלרה היא האחראית, אבל היא סתם כלי במערכת. רק קלרה ואבא שלי יודעים שהמכוניות שיש אצלכן יש גם אצלנו." הנהנתי, ראיתי שיש עוד קשרים בין הגברים לנשים, למרות שאימא וסבתא טוענות שאין קשרים כבר למעלה ממאה שנים.
"אני יודעת שזה ייראה מוזר קצת, אבל אני רוצה לקחת ממך דגימות, אני עובדת במעבדת הזכוכית אם אתה מכיר. אבל לא נותנים לי לחקור לבד ועכשיו שיש לי אותך, אני יכולה לנסות ולחפש את הפתרון לבד."
"את עובדת במעבדה? ה-מעבדה? וואו! איזו מגניבה את, לא חשבתי שהמעבדה עדיין פועלת בכלל." הוא לגם מהתה והכין גם לי כוס של תה חם. "כן אבל היא לא מגניבה כמו שאתה חושב, אמרתי לך כבר שהעבודה שלי היא כמו חופשה, אין לי בדיוק מה לעשות שם ואני גם לא אגיע כנראה למעבדות אי פעם. אני אשאר בתור מזכירה לנצח והכול מפני שאימא שלי לא רוצה שאני אעבוד שם, אז נתנו לי את התפקיד שהכי פחות חשוב." הוצאתי את הכפפות ולבשתי אותן, את המחטים חיברתי למזרקים והוצאתי גם את המבחנות.
"איך את רוצה לעשות את זה? אנחנו הרי לא יכולים לגעת אחד בשני." הוא הפשיל את השרוולים שלו ו כיווץ את היד לאגרוף את ידו כדי שאני אוכל למצוא את הווריד בקלות.
"שכחת מהטריקים שלי,נכון?" המזרק התעופף לבדו לכיוון הזרוע שלו, הוא הרגיש לחיצות ליד הווריד והרגעתי אותו כשאמרתי שזו רק אני, אני צריכה להזרים יותר דם לווריד.
המחט נכנסה מעצמה, והדם החל לטפטף למזרק, צינורית דקיקה יצאה ממנו ונכנסה לתוך מבחנה ולשם הדם טפטף. החזקתי את המבחנה ומילאתי שש מבחנות מלאות בדם של פיטר.
הוא הרגיש סחרחורת קלה אז נתתי לו קוביית שוקולד מריר, הוא אכל אותה והרגיש הרבה יותר טוב.
"מה ייתנו לך הבדיקות האלו?" הוא לקח את פד הכותנה ולחץ אותו לחור ממנו יצאה המחט.
"אני רוצה לבדוק את ההבדלים במבנה שלך, בכמות הכדוריות שלך לבין שלי, הנה קח את המקלון ותכניס לפה, אני רוצה דגימת דנ"א שלך." הוא לקח את המקלון וגירד לעצמו את פנים הלחי.
הכנסתי אותה למבחנה ושמתי הכול בתיק שלי.
"ספר לי על עצמך. מעניין אותי לדעת איך אתם חיים, הטכנולוגיה שלכם היא כמו שלנו אם כבר המכוניות שלכם הן מהמתקדמות בעולם ואתם רק מייצאים אותן אלינו, יש הרבה קווי דמיון כנראה." שאלתי.
"ובכן, רומא העתיקה נראית אותו הדבר כבר מאות שנים והיא נשמרת היטב גם בעידן החדש, מחוץ לרומא העתיקה נבנתה העיר החדשה. גורדי שחקים, מפעלים, בתים, פרברים, אצטדיונים ופארקים, כל העיר נראית עתידנית בהשוואה למרכז העיר. הבית שלי נמצא על קו החוף, נמאס לי לגור במרכז העיר העתיקה וכול יום לנסוע מחוץ לעיר בשביל הלימודים או העבודה במפעל, אז עברתי ואני גר לבד עכשיו.
כמו ששמת לב אני אוהב מכוניות מרוץ ואני רוצה להביא את המרוצים לשלב הבא, בגלל זה באתי לגנט מלכתחילה." הוא חייך והסתכל עליי. "תורך."
"לשנינו יש סיפור דומה של כוח במשפחה, אמרתי לך קודם שמשפחת גרין יודעת איך להישאר בפסגה.
מאז ההפרדה היה ברור שאנחנו כאן ואנחנו לא מתכוונות לזוז מפה, סבתא ואימא שלי לא מוכנות לוותר על המושכות ושתיהן מרגישות מאוד בנוח במשרה שלהן בתור השולטות בעולם הנשים.
אני עובדת בדיוק בעבודה שיכולה להפיל אותן, אבל אין לי גישה למעבדות ואני לא יכולה לעבוד בדיוק כמו שאני רוצה ובאמת לחפש פתרון. זה קשה לעבוד ככה, הגשמתי את החלום שלי ואני כן במעבדת הזכוכית אבל אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלקטלג מכתבים ומסמכים לא חשובים בעליל.
בגלל זה אני רוצה לעשות את הבדיקות איתך, הממצאים שיש במעבדות כנראה לא חדשים וכנראה אלו אותם נתונים כמו שהיו בפתיחת המעבדה – אתה הולך להיות שפן הניסיונות שלי אם לא אכפת לך." הוא גיחך והסכים להצעה שלי.
"אז…איך אצלכן זה נעשה? כל הקטע של ה…אממ…נו את יודעת." הוא נראה חש לא בנוח, אבל הבנתי את השאלה שלו וזה הסביר גם את העובדה שהוא הסמיק.
"לא ציפיתי לשאלה הזאת, אבל האמת שגם אותי זה די מעניין. יש ירידות…ויש מכשירים, אנחנו מסתדרות די טוב, ואיך אצלכם?" הסמקתי גם אני והעדפתי שלא להסתכל עליו עם השאלות האלו, שמעתי את ליבו פועם בחוזקה.
"זה יישמע מצחיק אבל זה פשוט נעשה בתחת וגם הרבה עבודת ידיים." שמעתי את החיוך בדיבור שלו.
שנינו הסתכלנו אחד על השני והתפקענו מצחוק.
"יש לך חבר?" שאלתי, הפעם כבר הסתכלתי עליו ובחנתי כל חלק מהמראה שלו, השיער שלו נראה מפוזר וכאילו הוא עדיין לא הבין איפה או איך הוא אמור לשבת ולהיראות, החיוך שלו יצר גומות קטנות בצידי הפה שלו ולא רק הפה שלו חייך אלא גם העיניים – היה להן איזשהו ברק של אושר.
"לא, היו לי כמה אבל כולם נגמרו בזה שהם אומרים שאני נרקיסיסט ושקוע בעבודה וכל מה שאני מחפש זה רק כיף ולא משהו רציני. מה שנכון לחלוטין, חוץ מהחלק של הנרקיסיסטיות, אני ממש לא כזה. באמת חיפשתי רק כיף והם כנראה לא הבינו את זה." הוא אמר משך את כתפיו והחווה עם עיניו שעכשיו תורי לספר.
"היו לי שלוש חברות וחיבבתי את כולן אבל זה כמו אצלך נגמר בלבבות שבורים ולא שלי – אבל בנות זה כיף, אנחנו מבינות מה השנייה רוצה ואיך היא רוצה את זה, כי זה אותו הגוף רק שיש עוד אחת כמוני – זה כן כיף כול ההתלהבות, פשוט הן לא היו מה שחיפשתי, אני בטוחה שיום אחד אני אפגוש מישהי שתסחוף אותי." התה היה קר אז חיממתי אותו, פיטר הסתכל ושאל אם אני יכולה לחמם גם את שלו.
"אני לא מבינה איך זה אפשרי שהיכולות שלך הן לא טובות כמו שלי, אולי לא תרגלת את זה מספיק, שנעשה כמה תרגילים? עשיתי אותם כשהייתי קטנה ואימא לימדה אותי המון טכניקות ריכוז." הוא הנהן וביקשתי ממנו לשבת על הרצפה ברגליים משולבות ושהידיים שלו ינוחו על ברכיו, הוא עצם את עיניו.
"אני רוצה שתתרכז בקול שלי, ותנסה לשמוע רק אותו, אל תוציא מילה ורק תתרכז. תנשום נשימות עמוקות, תשאף מהאף ותנשוף מהפה, תתרכז בנשימות האלה. תמשיך להתרכז, אני רוצה שתדמיין אבן, האבן הזאת היא מול העיניים שלך, אתה מניח לה לעופף רק כי ביקשת. היא לא קטנה מידי ולא גדולה מידי, היא שחורה ובינונית."
פיטר ישב כמה רגעים ושמעתי את פעימות ליבו מאטות עד לקצב הנשימה, הוא לקח שאיפות עמוקות והוציא נשיפות ארוכות וליבו הסתגל במהירות לשינוי הזה.
בהתחלה הוא כיווץ את מצחו ממאמץ להתרכז אבל אחרי כמה נשימות הוא נרגע והפסיק לכווץ את גבותיו קרוב יותר אחת לשנייה, הוא נראה רגוע יותר, שליו יותר.
עצמתי את עיניי וראיתי את מה שהוא רואה והוא ראה את עצמו מרים למעלה את האבן שתיארתי לו, את חלוק הנחל שיושב ממש מולו ומחכה שהוא רק יזיז אותו.
הרגשתי את ההתרגשות שלו כשהוא חשב שהוא יכול להצליח באמת להזיז את האבן בלי שיכאב לו הראש או ידמם מהאף, הוא חשב שהוא נחות לעומתי ולעומת כוחותיי והתביישתי מעט בשבילו – הוא מנסה להרים אבן כשאני יכולה להרים אגם שלם, הוא הרגיש מושפל כשהוא ראה אותי את הסצנה הזאת.
פיטר הבין שהוא לא ברמה שלי אבל כן רצה להוכיח את עצמו, אני גאה בו כי הוא לא נתן למבוכה שלו לעצור בעדו להתקדם הלאה ולשפר את היכולות שלו.
הוא התרכז באבן שתיארתי לו והזו החלה לרחף מעלה מול עיניו.
"פתח את עינייך." הוא פתח אותן וראה את האבן, על פניו חיוך ענקי והוא הסתכל עליי והסמיק.
"רואה? רק עם מנת הריכוז הנכונה אתה יכול לעשות את זה בלי כאב, אתה צריך לדעת לשלוט בגוף שלך ולהרגיע אותו, אם הגוף מתוח או לחוץ כל מה שתעשה יכאיב לך ואת זה אף אחד לא רוצה. אתה צריך להתאמן על נשימות ועל השלווה הפנימית שלך, ככל שאתה מודע לכוחות שלך ולגוף שלך, האנרגיה זורמת בצורה חלקה יותר בגוף ואתה יכול לנצל אותה כמו שצריך." הוא הנהן אבל התקשה להבין.
"איך אני יכול להיות מודע לאנרגיה שזורמת בגוף שלי אם עד עכשיו לא ידעתי שיש לי אנרגיה בגוף?" הוא לא התבייש לשאול ואחרי שהוא סיפר לי שאף אחד לא באמת מתאמן על היכולות שלו, אז אני מבינה מדוע הוא לא יודע מה זו האנרגיה הזאת.
"האנרגיה היא הכוח שלך, הרגשת משהו בפנים כשהרמת את האבן נכון? גם אם רק חשבת על להרים את האבן הרגשת משהו זורם בעורקים? זה לא רק הדם שלך,אתה יכול לתאר לעצמך משהו כמו זרם זהוב לצד הדם שלך והוא נמצא בכל תא ותא בגוף שלך, האנרגיה זורמת עם הדם לכל פינה נידחת בגוף שלך. כשאתה מודע לזה אתה יכול לשלוט באנרגיה הזאת ולהשתמש בה, אתה פשוט חושב על מה אתה רוצה לעשות – להרים חפצים ולהזיז אותם ממקום למקום, ליצור דברים, לזרז גדילה או להאט אותה. האפשרויות הן אינסופיות, ברגע שאתה מודע לכוח שלך ומתאמן עליו אתה תגיע למקומות שמעולם לא חלמת עליהם." אמרתי ומזגתי לנו עוד כוסות של תה.
פיטר המשיך לשבת על האדמה, עצם את עיניו וחזר לריכוז. הוא נראה ניחוח והמראה שלו העלה על שפתיי חיוך.
"את יכולה לשמוע אותי?" הוא תפס אותי לא מוכנה, אבל שמעתי אותו בראשי.
"כן אני יכולה, לא כואב לך לעשות את זה?" שאלתי בלי להוריד את עיניי מכוס התה שלי, הוא פתח את עיניו והסתכל עליי בלי לומר מילה.
"כואב קצת הראש, אבל אני אסתדר. אני חושב שאני אבין את מה שאמרת על האנרגיה כשאני באמת אשב לבד ואתאמן על זה, כשאת פה זה קשה להתרכז בכול זה." הוא הפסיק ואחז בראשו, צל של כאב חלף על פניו.
כוס התה ריחפה לעברו והוא לגם ממנה, הוא נרגע ולגם לגימה נוספת.
"אז מה שהראית לי אתמול היה רק קמצוץ ממה שאת יכולה לעשות?" הוא שאל וחזר לשבת על הכיסא הישן והחורק.
"אני יודעת שיש לי כוח גדול, פשוט לא הייתה לי הזדמנות לשחרר אותו לחופשי. אני מתאמנת ואני יכולה לעשות הרבה דברים שבנות אחרות לא יכולות לעשות. אני יכולה לפרק חומר לאטומים ולהחזיר אותם בלי להרוס את החומר המקורי, הוא חוזר להיות המקור. חבל שאני לא יכולה לעשות את זה על בני אדם – זה הרבה יותר מסובך מעלה או עץ או אבן, יש חיבור מיוחד בגלל האנרגיה שזורמת בנו וקשה לשחזר אותה. כשתהיה לי הזדמנות להראות לך מה אני יכולה לעשות אני אראה לך." חייכתי והוא הוציא מהתיק שלו את הנייד שלו.
"רציתי להראות לך את המשפחה שלי, אנחנו לא כאלה גרועים כמו שאת מתארת את המשפחה שלך. ואולי באמת הוצאתי את אבא וסבא בתור דמויות טוטליטריות, אבל הם לא כאלה. שניהם פשוט גאונים בעבודה שלהם וקשה להם לחלוק את ההצלחה עם העובדים הפשוטים והעסק המשפחתי תמיד צריך להיות בידיים הנכונות."
הוא נתן לי את התמונה וראיתי את נייט אבא של פיטר, את אלכסנדר ואת האחים של פיטר.
"אלו הם ג'וש ומקס, ג'וש בן 17 ומקס בן 12, הנה שניהם עומדים מולי ועושים פרצוף למצלמה, סבא עומד מצד שמאל שלי ואבא מצד ימין, מארק והאמפרי הם אחים של אבא הם בני 46 ו-40 וכולם נראים כמו תאומים האמת,ליד סבא עומד דויד,הוא אח שלו אבל הוא מת לפני כמה חודשים." כל המשפחה חייכה והם נראים מאושרים, אולי זה נראה ככה רק מבעד לעדשת המצלמה. כולם נראו כהעתקים בגילאים שונים של סבא אלכסנדר ואחיו דויד,ישנם הבדלים במבנה הגוף והפנים.
פיטר דומה יותר לאבא שלו והוא אימץ את תווי הפנים הרכים יותר- שניהם נראו כמו דויד, כל עוד שני אחיו של פיטר קיבלו את תווי הפנים החדים של אלכסנדר. הם משפחה גדולה ומאושרת, כולם נראים מאוחדים.
"דויד טבע כשהוא שט ביאכטה שלו בים התיכון, הוא נפל מהירכתיים וקיבל מכה בראשו מהשלד של היאכטה, התעלף וטבע במים. סבא לא התגבר על זה כל כך, ואומר לי שאני מזכיר לו אותו. דויד גם מאוד אהב לשדרג כל מכונית שיצאה מהמפעל, הוא גם אהב להרוס אותן. זה תמיד הרגיז את סבא אבל הוא הבין בסופו של דבר שדויד עושה את זה בשביל להפוך את מכוניות רוקפילד ליותר טובות." פיטר השתתק והשפיל את עיניו, הוא לא רצה שאני אראה אותו ככה.
"אני משתתפת בצערך, אני בטוחה שהוא היה אדם נפלא." חייכתי אליו ורציתי להחזיק את ידו, עצרתי את עצמי לפני שהיה מאוחר מידי.
"אחותי מייגן היא העתק מדיוק של אליזבת', היא זאת שאהבה לראות את הנאומים של אימא ותמיד רצתה להיות בשורה הראשונה כדי להעריץ אותה מקרוב, אני לא מבינה איך היא מעריצה אותה הערצה עיוורת-היא כל כך לא אימהית כלפי שתינו, בחיים לא קיבלתי איזושהי מחווה אימהית ממנה – חיבוק או טפיחה על השכם,אבל מייגן רואה אותה כאישה חזקה ששווה להיות כמוה, הרי אימא מחזיקה בשלטון יחד עם סבתא וזה בדיוק מה שהיא רוצה – לשלוט ולהפוך להיות כמו אימא,רק אני יצאתי דפוקה לדעתה, שאני מוותרת על הכוח ומנסה למצוא משהו שיערער אותו." יכול להיות שזו הייתה טעות לפתוח את הפה לגבי עניין פעוט כל כך, האובדן שלו היה יותר רציני מאשר אחותי שגם היא כמו אימא וסבתא.
"כנראה ששנינו יצאנו טוב יותר ממה שההורים שלנו ציפו." הוא חייך.
"כנראה." צחקנו ביחד והגעתי למסקנה שאני שמחה שפגשתי את פיטר.