את החברה הכי טובה שלי.

אני רואה אותך במדורה, יושבת בצד, עם הטלפון.
אני באה לידך ואומרת ״מה קרה? דיי תספרי לי״.
את שוב עונה ״לא קורה כלום.״ ומתנתקת.
את החברה הכי טובה שלי.
אני רואה סטטוס שלך בפייסבוק it's not a bad day, it's a bad life.
ושואלת שוב ״מה קורה איתך?״.
ואת עונה ״כלום..״.
את החברה הכי טובה שלי.
אני נכנסת לאינסטגרם, את מעלה תמונה, אבל- זה לא תמונה רגילה.
זה תמונה של אנשים דיכאוניים. תמונה של ״how are you?
I'm fine… (I'm not!!!!!!) r u sure ? Yeah."
אני שואלת ״מה קרה?״
את עונה ״כלום. הכל בסדר״.
את החברה הכי טובה שלי.
הסטטוס שלך בוואטסאפ זה ״תהרגו אותי וזהו, הכל יגמר, לאף אחד לא אכפת״׳
הו, לי אכפת.
״מה קורה?״ שואלת.
״כלום.״ את עונה.
את החברה הכי טובה שלי.
והנה אני, פה, מולך.
עכשיו את מספרת לי מה קורה.
עכשיו אני מולך.
בוכה.
מול הקבר שלך.
קוראת את המכתב שהשארת לי.
מה כתוב בו ?
״את החברה הכי טובה שלי. אני אשמור עלייך מלמעלה. אני אוהבת אותך.״
את החברה הכי טובה שלי.
מקווה שתיהיי שמחה בשמיים.
חבל שלא סיפרת. אני אוהבת אותך.
את החברה הכי טובה שלי.