לכל דבר יש סוף

"הוא יאהב אותי לנצח ?"
"כן מריסה, הוא יאהב"
"והוא יבטיח שהוא ידאג לי ?"
רק לך הוא ידאג אי פעם"
"ו .. "
"בלי ו .. מריסה, בלי ו .. את אוהבת אותו ?"
"כן"
"אז זה מה שחשוב"
מריסה חייכה אל עבר אביה .
עם חליפתו המהודרת הוא נראה כה מגונדר .
זהו זה, היום זה היום . היום בו היא מתחתנת .
היום בו אביה ימסור את ידה אל החתן, האיש שמחכה לה בסוף המסדרון .
האיש שאיתו תהיה למשך שארית ימי חייה .
ועכשיו היא עומדת מחכה שדלתות הכנסייה ייפתחו, שכל האנשים יעמדו במקומם, ישתנקו מיופייה של האישה הצעירה, שזהו יומה הראשון של שארית ימי חייה .
ופתאום, הדלתות נפתחות .
הילדות הקטנות בשמלות האדמדמות עומדות לפניה, מחייכות .
ואז, אז היא מתחילה לצעוד . רגל רגל . פסיעה פסיעה .
הילדות הקטנות מצחקקות ומעיפות עלי כותרת לצידה של הכלה .
לצידה, אביה . הוא מסתכל מסביב, מנופף לקרובי המשפחה לשלום .
והנה מסתיימת לה הדרך, הדרך הקצרה כל כך, שמובילה לדרך הארוכה והמאושרת .
היא מטפסת במדרגות . לצידה אביה עוזר לה לעלות .
היא מחייכת אל הכומר, ומסיבה את מבטה הצידה, מצפה לראות את החתן .
אבל .. החתן לא שם . החתן לא עומד במקומו, איפה שהוא אמור להיות .
וכמוהו, גם משפחתו לא נמצאת שם . אבל במקום משפחתו, הכלה מוצאת מעטפה .
מעטפה לבנה ויפה, שעל גבה כתוב שמה בכתב מעוגל .
מריסה פותחת את המעטפה בידיים רועדות . כל האנשים מביטים בה בציפייה .
" מריסה שלי . יפה שלי . חיים שלי, מאור עיניי .
אני מצטער שככה אני נפרד, אהובתי . אני מצטער שלא יכולתי להיות שם ביום שהיה אמור להיות שלנו . אבל אני הבנתי משהו . אני מפחד . אני מפחד להיות מחויב . אני מפחד להיקרא 'בעל' . אני מפחד להיות אבא . אני אוהב אותך מריסה, ואוהב תמיד . אבל .. אני מפחד . ואני לא מסוגל . באמת שחשבתי שאני יכול, ואני אעשה את זה, אבל אני לא . אני פשוט לא . אני לא מסוגל לפגוע בך . להתראות, מריסה .. ושוב סליחה "

ומה אני באה לספר בזה ?
שלכל דבר יש סוף . כל דבר שנראה לנו אמיתי, ומושלם כביכול, יש לו התחלה, אמצע, וכמובן שבסוף הוא נגמר . כל דבר . אהבה ? בסוף נפרדים . חברים ? בסוף רבים ומנתקים קשר . גם לחיים עצמם יש סוף . בסוף אתה מת . כל אחד בצורה אחרת . בסוף אתה כואב, כואב לך נפשית . אתה מרגיש פגוע, ונמאס לך . אז עצה ממני ? אם לכל דבר יש סוף ? למה להתחיל אותו מההתחלה ? למה להיפגע בסוף הדרך ? למה לחיות בכלל ? בסוף הדרך יש כאב, כאב וכאב . אני אתן לכם דוגמה – אתם הולכים לחנות, או למכולת, או לסופר, או לפיצוצייה, או לא יודעת מה . אתם קונים ממתק כלשהו . שוקולד או משהו . אתם משלמים, יוצאים החוצה ואוכלים .
נקודת ההתחלה – קניית הממתק .
נקודת האמצע – אכילת הממתק .
נקודת הסוף – הממתק נגמר .
מה נותר ? רק העטיפה . אתם מבינים למה אני מתכוונת ? נכון, נהניתם . אבל בסוף זה נגמר . בסוף כל דבר נגמר .. ושייחנקו אלה שאומרים "לאלאלא, אל תחשבי על זה ככה, תהני כל עוד את יכולה" . אני שונאת שאומרים לי את זה . לי יש משפט אחד שתקוע לי במוח והוא לא מתכוון לעזוב בקרוב –
לכל דבר יש סוף .
ושיקפצו לי המתנגדים .