החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 21 חלק ז'!!!

בעיקרון תכננתי משהו אחר….
אבל זה יקרה רק בפרק הבא ♥
סורי!!

לפרק:

"לא רוצה" התגרתי בו, הדפתי אותו עם כתפי הימנית והמשכתי להסתכל על החצר היפה.
"אבל אני רוצה." הוא פסק והרים אותי באוויר.
"הארי דיי!" צרחתי כאשר הוא הפך אותי כך שהוא מחזיק ברגלי וראשי מכוון לכיוון הרצפה.
"לא רוצה, את חייבת לי כי יש לי פנס בעין." הוא אמר וירד במדרגות על למטבח.
"תכף אני יעשה לך עוד פנס עם לא תוריד אותה." לואי שישיב וטחן גזר אמר.
"אתה לא תגיד לי מה לעשות עם אישתי." הארי תקף והרים אותי כך שישיבתי על כתפו.
"אישתך?!" שאלתי מבולבלת ופני האדומות עדיין לא חזרו לצבען מכך שכל הדם עלה לי לראש.
"כן." הוא אמר מרוצה מפיו הפעור של לואי.
"אין לי מושג על מה הוא מדבר!" אמרתי במהירות וקפצתי מכתפו של הארי, שכאשר רגלי נגעו ברצפות הלבנות הצמיד את גופי לגופו כך שגבי היה דבוק אליו.
ידיו נכרכו סביב מותני ושפתיו ליטפו את צווארי, "נכון שהוא נודניק?" שאלתי את לואי שהסתכל עלינו במבט מבולבל, "מה אמרת?" הארי הפסיק לנשק את צווארי והסתכל בזווית על עיני. "שאתה נודניק." אמרתי והוצאתי לו לשון, "אני עוד אוכל לך את הלשון הזאת!" הוא אמר וסגר את שיניו כל כך קרוב ללשוני, שהוא היה נושך אותה עם לא הייתי ממהרת להחזירה לפי.
"את צריכה להיזהר יותר." הוא אמר ונשק ללחיי. "ואתה צריך לתת לי לשתות עם אתה לא רוצה שלא אתייבש!" אמרתי ושחררתי את אחיזתו במותני.
לקחתי כוס מהמגירה ומילתי אותה במים קרים, הוספתי קרח ולגמתי ממנה מעט עד שהמים הקפיאו את גרוני. "את רוצה גם לאכול?" הארי שאל כאשר שם לעצמו עוף ותפוחי אדמה בצלחת והכניסה למיקרוגל. "לא, תודה." אמרתי והתיישבתי לידו. "מאי! לא אכלת יומיים! את חייבת לאכול." לואי התערב, "למה לא אכלת יומיים?!" פניו לש הארי הרצינו והוא קם להוציא את הצלחת מהמיקרוגל שהתחיל לצפצף. "כי…אני לא רעבה." מלמלתי, ידעתי מה הסיבה האמיתית, אבל אין מצב שאני אומרת את זה ליד הארי! לרוע מזלי, אביה נכנסה, היא בטח שמעה את השיחה. פשוט אין לי מזל היום! "את לא רעבה?" היא שאלה וחשד התגנב לקולה, נענית בראשי לאות שלילה והיא שמה על צלחת תפוחי אדמה בתנור ופשטידה, הכניסה למיקרוגל ואחר כך שמה סלט. "תאכלי." היא אמרה ושמה את הצלחת מולי, "אבל אני לא רעבה!" אמרתי בכעס. "מאי! את חייבת לאכול. שתינו יודעת את..הסיבה." היא אמרה לבסוף. "אבל אני לא רוצה לאכול!" צעקתי, "לא משנה לנו שאת לא רוצה לאכול מאי! יש לך בעיות אכילה. את חייבת." שריז אשר בזה הרגע נכנסה למטבח. הרגשתי את מבטם של לואי והארי אשר כמעט נחנק נעוצים בי. "יש לך בעיות אכילה?!" לואי צעק, "אני אתקן אותך-יש לי סיכון לאנורקסיה." אמרתי ושילבתי את ידי. "אוקיי, עכשיו זה כבר לא מעניין אותי רעבה או לא! את אכולת." אמר הארי ולקח את המזלג שלי, נעץ בו חתיכת מהפשטידה וניסה להכניסו לפי.
"זה לא קשור לבעיות אכילה!" צעקתי, "אני פשוט לא רעבה." אמרתי עצבנית וקמתי ממקומי. "הארי תפס בידי והושיב אותי בחזרה." את לא הולכת עד שאת אוכלת לפחות רבע צלחת." הוא אמר בטון רציני למדי. "אני לא רוצה לאכול! אני פשוט לא רעבה עכשיו." אמרתי בשקט, על סף דמעות. אני שונאת שלא מניחים לי כשמגלים שיש לי בעיות אכילה! ממשיכים לשבת לי על הראש עד שאני אוכל.וגם אחר כך לא עוזבים אותי! לא מניחים לי לשנייה. "אוקיי, אל תאכלי עכשיו." הארי אמר והניח את המזלג, "אבל קחי בחשבון שאצל אמא שלי את אוכלת!" הוא פסק בכך את השיחה ושיחרר את ידי. גלגלתי את עיני וקמתי ממקומי. הדפתי בכתפי את אביה כדי לעבור ועליתי למעלה. "מאי!" קולו של הארי נשמע מתחתית המדרגות. לקחתי את האיפון שלי ונכנסתי לחדר האמבטיה, נעלתי את הדלת והתיישבתי על מכסה האסלה. שמתי את האיפון לע שקט וכתבתי ציוץ בטוויטר: לא תמיד החיים ורוודים לפעמים הם שחורים כפחם ולפעמים לבנים כניר. אבל תזכור, שיש בך הכוח, הכוח לעבור כל מכשול.
"מאי! את שם?" דפיקה נשמע על דלת העץ, "מה אתה רוצה?" צעקתי להארי ודמעה בוגדנית ירדה במורד לחיי. "שתצאי ונדבר." הוא אמר, "אני יודע שאת רק יושבת על האסלה וכותבת דברים באיפון. צאי בבקשה." הוא אמר. – שיט! איך הוא ידע?! שאלתי את עצמי בלב. שלחתי את הציוץ, למרות שזה היה הדבר האחרון שהרגשתי. אך הייתי חייבת לגרום למעריצים שלי להאמין שזאת הדרך. קמתי על רגלי ודחפתי את האיפון לכיס המכנס האחורי. ניגבתי את הדמעה ובדקתי את האיפור. לבסוף פתחתי הדלת ולמולי נגלה הארי שוכב על גבו על המיטה ורגליו על הרצפה. פלג גופו העליון התרומם מיד כאשר שמע את דלת חדר האמבטיה נפתחת. "מה קרה?" הוא שאל וקם אלי. נענתי בראשי לאות שלילה, להעיד על כך שלא קרה דבר. "טוב." הוא אמר והרים את גופי כמו כלה, הוא הניח אותנו על המיטה והחל לנשק את שפתיי ברכות.
"הולכים כבר?!" שאלתי לאחר כמה דקות שרק התנשקנו. "לא. אני מעדיף להישאר איתך כאן לבד. בלי שאף אחד יפריע." הוא אמר והחזיק את סנטרי.
"אבל אני רוצה כבר לפגוש את המשפחה שלך!" אמרתי וקמתי מבין זרועותיו.
"אבל לא אכפת לי." הוא אמר ומשך אותי בחזרה כך שאני יושבת עליו כעט.
"גם לי לא." אמרתי ומחשבה התהלכה בראשי, חייכתי חיוך ממזרי ויפה. "מה את מחייכת?" הוא שאל, "עם נלך עכשיו, תקבל מתנה בבית של אמא שלך." אמרתי הוא חייך חיוך על צד אחד של פניו, "זה מה שאני חושב שזה?" הוא שאל בקול של ילד בן שלוש. "לא." אמרתי וצחקקתי. החיוך פניו נפל והתחלף בפנים חמוצות, "אז מתי כן?" הוא שאל ושם את ידיו על עגני. "כשיבוא הזמן." אמרתי וחייכתי עליו חיוך חושף שיניים. "טוב, הולכים." הוא אמר והקים אותי ממנו. הוא לקח את המזוודות שלנו ויצאנו מהווילה הלבנה. "טוב, אז יש לי שלוש אחיות, ג'מה, אליסיה וקרולין. לג'מה יש חבר בשם מקס. את תראי בעצמך כי היום אנחנו הולכים ביחד למסעדה." הוא הסביר לי בזמן הנסיעה לשדה התעופה. "טוב." אמרתי ויצאתי מהאוטו.