מציאות מדומה 1D – פרק 26

הסיפור מנקודת הראייה של אביה:

מאחר ואלה הייתה בבגרות שלה היא ביקשה ממני ללכתל הביא את אחותה קרוליין. הלכתי ברגל לבית הספר שלה שהיה דיי קרוב לבית של אלה ונכנסתי בשער. לא היו הרבה ילדים אז חשבתי שאני אמצא אותה בקלות, אבל היא לא הייתה בשום מקום. ראיתי שתי בנות שנראו לי בערך בגילה, אז הלכתי לכיוונם. "ראיתם אולי את קרוליין כאן?" שאלתי בנחמדות. "לקחו אותה כבר" הילדה הבלונדינית אמרה לי. "הוו…. באמת?" שאלתי מבלובלת והיא הנהנה לאט. התקשרתי לאלה והודעתי לה, היא לא נשמעה הכי רגוע בעולם אז החלטתי לחזור הביתה. יצאתי מהשער והלכתי במדרכת העיר לכיוון הביתה, חשבתי לעצמי כל מיני מחשבות והרגשתי שניתקעתי במשהו, יותר נכון מישהו. "אויי סליחה" אמרתי ועוד לפני שהספקתי לראות מי זה הוא דיבר אלי. "היי אביה" שמעתי קול מוכר, מוכר מדי. הסתכלתי למעלה וראיתי את זאיין עומד ומסתכל עלי מלמעלה. "זאיין…" מילמלתי לעצמי והלב שלי דפק חזק והייתי בלחץ מטורף.
"התגעגעתי אלייך" הוא לא פחד להגיד ואני הרגשתי שאני עוד שנייה מאבדת את הנשימות שלי.
"גם אני אליך" אמרתי בכינות. באמת התגעגעתי אליו, חייתי כל חיי איתו, זה קצת מוזר לי להיות כל כך הרבה זמן בלעדיו עכשיו.
"אז… את גרה עכשיו אצל אלה?" הוא ניסה להתחיל שיחה למרות ששנינו ידענו שזה ממש מוזר מה שקוה ביננו עכשיו. "אהה.. כן, לבינתיים, עד שאבא יחזור מהעבודה, ואז הוא ייקח אותי לאמא שלי" הסברתי לו והוא הנהן, כאילו כלום לא קורה ביננו. הייתה שתיקה מביכה ביננו לכמה דקות.
"תקשיבי…. אביה… אנחנו יכולים לדבר אולי? מחר בערב?" הוא שאל אחרי השתיקה ואני דיי בטוחה שהוא אפילו קצת פחד לשאול. אני מניחה שקצת לדבר לא יזיק לנו, וחוץ מזה, הייתי מעוד מסוקרנת לדעת על מה הוא רוצה לדבר, למרות שהיה לי איזה ניחוש או שניים..
"אוקי… איפה?" שאלתי והנהנתי. "אני אבוא לקחת אותך, מהבית של אלה… בשבע?" הוא אמר עם קצת שאלה במשפט. "בטח" ניסיתי לחייך והנהנתי. המבט הרציני שלו נהפך למשוחרר יותר עם חיוך קטן על השפתיים, הוא הנהן והתכוון ללכת ואז בדיוק ראיתי את הארי מתקרב לכיוונינו. "איפה היית כל כך הרבה זמן?" הוא שאל אותו, אבל הארי נראה שבור ועצבני ושמח והכל ביחד ש כבר לא יכולתי להבין. "הייתי אצל אלה, דיברנו.." הוא הסביר לנו ויותר דיבר אלי האמת. "מה היא אמרה לך?" שאלתי אותו מסוקרנת וקיוויתי שהיא לא עשתה משהו מטומטם.
"היא אמרה שהיא לא מרגישה אלי יותר שום דבר ואני הבטחתי לה שאני אעזוב אותה במנוחה" הוא אמר באדישות כאילו זה היה שום דבר. מה לעזאזל נסגר עם הילדה הזאת!
"ואתה לא באמת מתכוון לעשות את זה נכון.??" שאלתי וקיוויתי שהארי לא הפך פתאום למקיים הבטחות שכל השנים האלה הוא היה בדיוק ההפך מזה.
"אני כן, הבטחתי לה שאם היא לא תרגיש כלום בנשיקה שהרגע הייתה לנו, אני לא אציק לה יותר" הוא אמר והסתכל על האנשים מסביב שזזים ממקום למקום. מעולה! עכשיו הוא נהיה לי מקיים הבטחות! אלוהים אדירים תעזור לילד הזה!
"ואתה באמת מאמין לזה?!" צעקתי עליו. זה היה מגוחך! ברור שאלה מרגישה אליו משהו! היא מאוהבת בו בטירוף! וברור שגם הוא בה!
"היא אמרה, אז אני מאמין לה" הוא אמר באדישות והמשיך לא להסתכל עלי. אפילו יכולתי לראות שהיה לו קצת חיוך על השפתיים. מה לעזא–! מה יש לילד הזה?! מה הבעיה של שניהם???
"אתה פשוט לא יאומן הארי!" אמרתי לו ועזבתי את שניהם, המשכתי ללכת לכיוון הבית. מה נסגר עם הארי??
חזרתי הביתה ונכנסתי. ראיתי את אלה יושבת בסלון ורואה טלוויזיה. הייתי כל כך עצבנית עליה, הלכתי אליה וסגרתי את הטלוויזיה. "היי!" היא התעצבנה עלי.
"למה לעזאזל אמרת להארי שאת לא מרגישה אליו שום דבר?!" התעצבנתי עליה והיא פתאום נהייתה רצינית ונפגעת.
"אז את יודעת…" היא אמרה לי והסתכלה הצידה. "כן אני יודעת.. עכשיו את מוכנה להסביר לי למה זה היה?" שאלתי מבולבלת והתישבי לידה. היא לקחה כמה נשימות והוציאה אותן.
"אני לא יודעת אביה. אני באמת חושבת שאני אוהבת אותו, ואני אוהבת להיות בסביבתו… אבל… זה הארי. הוא יכול ביום אחד בהיר להחליט שאני לא לטעמו יותר והוא יזרוק אותי כאילו אני כלב, אני לא רוצה להיזרק ככה כמו אשפה, אני צריכה שהוא יהיה נאמן לי, כמו זאיין" היא אמרה והסתכלה עלי בסוף המשפט כשדיברה על זאיין. "אנחנו לא מדברים פה עלי ועל זאיין. אנחנו מדברים עלייך ועל הארי! אבל…. אני חושבת שאני מבינה אותך אלה. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. הוא גם לא נראה שאפילו היה אכפת לו מזה שלא הרגשת כלום" אמרתי לה ואלה הייתה קצת בהלם. "באמת?" היא שאלה מבוהלת. ידעתי שאכפת לה ממה הוא חושב… הנהנתי לאט ונתתי לה חיבוק. "לפחות עכשיו את יכולה לשכוח ממנו אלה, הוא הבטיח שהוא לא יציק לך יותר, פשוט תשכחי ממנו" ניסיתי להרגיעה אותה והיא הנהנה.
עבר יום והגיעה הערב שבו הייתי אמורה להתראות עם זאיין. "אלה, אני יוצאת" אמרתי לה והיא נראתה מבלובלת. "לאן?" היא שאלה מבלובלת מאוד.
"אמ… אני… אני יוצאת עם זאיין" אמרתי לה וידעתי כמהכ מוזר זה נשמע. היא פתחה עיניים וחייכה חיוך ענק. "חזרתם??" היא שאלה מאושרת. "לא לא! לא חזרנו אלה, וכמו שאמרתי לך אף פעם לא היינו ביחד באמת… אנחנו רק רוצים קצת… לדבר…. לטהר את העניינים" אמרתי לה וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא דייט או משהו. היא חייכה חיוך ממזרי והרימה גבה. "זה לא דייט אלה!" התעצבנתי עליה אבל היא המשיכה לחייך. "אוקיי מה שתגידי… תהני!" היא חייכה אלי אבל אני גילגלתי עיניים. שמעתי דפיקות בדלת והלכתי לפתוח, זה היה זאיין שחייך אלי בכניסה. "היי אלה" הוא אמר לה מרחוק והיא חייכה אליו חיוך ממזרי. אעאע שתפסיק לחשוב את מה שהיא חושבת עכשיו! כי אני יודעת בדיוק מה זה.
"את מוכנה?" הוא שאל אותי ואני הנהנתי. הבנתי ממנו שמה שאנחנו הולכים לעשות זה ללכת בפארק ולדבר, כי אני מכירה את זאיין, ותמיד שאנחנו מדברים אנחנו עושים הליכה באיזה מקום, ובגלל זה התלבשתי דיי בנוח, וגם הוא היה לבוש ככה. הוא נתן לי לצאת ושנינו התחלנו ללכת.
"איך ידעת להתלבש כמו שהיית אמורה?" הוא שאל וחייך. "אני מניחה שאני פשוט ידעתי לאן תרצה ללכת" חייכתי עליו ורק עכשיו הבנתי כמה אני באמת מכירה אותו, הלכנו בפארק היפה והירוק, היה ליד אגם ענק והמקום היה קצת מואר רק מהפנסי רחוב הישנים והיפים שהיו שם.
התחלנו לדבר על כל מיני נושאים שדווקא לא קשורים אלינו -אלינו אלינו-, עד שהשיחה נמשכה לשם.
"אביה אני רוצה להודות… רציתי לקחת אותך היום רק כדי להבהיר לך משהו אחד…" הוא אמר ועצר באמצע לחשוב, אני אוהבת איך שהוא חושב, הוא נראה כל כך חמוד. רגע אביה מה את עושה!? תפסיקי לחשוב שהוא חמוד! אתם רק חברים!
"את באמת חשובה לי, כבן אדם, כחברה, כהכל. אני לא יכול לחיות בלעדייך, וניסיתי, באמת שניסיתי, וזה פשוט בלתי אפשרי…." הוא אמר לי ואני הסמקתי מהתגובה שלו. למה אני מסמיקה??
"זוכרת את אותו לילה… הלילה ש…. שהתנשקנו בפעם הראשונה בבית שלי?" הוא שאל ואני חושבת שהסמיקות שלי כבר ענתה במקומי כי הוא המשיך לדבר דיי מהר בלי לחכות לתשובה.
"אז… רק העמדתי פנים שאני עדיין פגוע לפני, הלב שלי לא היה באמת שבור כל הזמן הזה שבילנו יחד כי את חשבת שזה יעביר לי את המחשבות עליה. כבר שכחתי ממנה ממזמן, פשוט הרגשתי רגשות אלייך, וזה היה תירוץ בשבילי כדי שתבואי אלי כל יום ונוכל לבלות ביחד, עד שלא יכולתי להתאפק, והייתי חייב לנשק אותך סוף סוף…. ו… פשוט רציתי להתוודות בפנייך" הוא אמר עם כמה עצירות בין המשפטים ואני הייתי בהלם.. לא הייתי הסחת דעת! לא שיחקתי! הוא באמת אהב אותי קודם! ולא היה לזה שום קשר לג'סי! אני לא מאמינה, אלוהים כמה שאני מאושרת עכשיו!
פתאום כל הרגשות שהחבאתי מזאיין יצאו החוצה. חייכתי אליו בעדינות ואני חושבת שהחיוך שלי הסביר הכל. "אלוהים כמה שהתגעגעתי אלייך!" הוא חייך אלי והחזיק לי בעדינות בפנים. לא התנגדתי בכלל, רציתי אותו קרוב אלי. "את יודעת שאני יכול לעשות את זה עכשיו, אני רק צריך את האישור שלך" הוא חייך ואני הבנתי בדיוק שהוא מתכוון לנשיקה, חייכתי חיוך גדול ובתוך החיוך הזה הוא התקרב אלי ונישק אותי, כמה שהשפתיים האלה היו חסרות לי. הייתי כל כך מאושרת.. אז.. זה אומר שאני וזאיין באמת חזרנו?