יומני היקר – פרק 5

פרק 5 

*נקודת מבט שון* 
"אפשר לדעת מה אתם עושים פה ולא בשיעור?" אמר אדון ג'ונסון העצבני.
"אנחנו… אממ… אנחנו… הלכנו ל… כשבדיוק… אממ…" התחילה ג'ני לגמגם בעצבנות ולחייה קיבלו גוון ורדרד.
"זה בגללי" אמרתי לפתע. ג'ני ואדון ג'ונסון הסתכלו עלי במבט מופתע. כאילו לא ציפו לזה. את האמת? גם אני לא ציפיתי לזה. כנראה שהמבט המפוחד בעיניה של ג'ני גרם לי לדבר בלי לשים לב למה שיוצא לי מהפה. מזל שלא אמרתי משהו אחר, אחרת זה היה מביך. 
"מה בגללך?" שאל אדון ג'ונסון ונתן לי מבט מפחיד.
"בגללי ג'ני הבריזה אדוני. אני עיכבתי אותה בבוקר" אמרתי והגנבתי מבט זריז על ג'ני, היא הייתה נראת מופתעת. כאילו לא ציפתה ממני לקחת את האשמה. 
"בסדר אם כך, גברת פרקר את פתורה מעונש. בקשר אלייך אדון ג'יימס, גש למשרדי בהפסקה בבקשה" אמר אדון ג׳ונסון בקול המאיים שלו והלך בלי לומר מילה.
"למה עשית את זה?" שאלה אותי ג׳ני בלחישה אחרי שאדון ג׳ונסון נעלם מטווח ראייתנו. 
"למה עשיתי מה? ולמה אנחנו לוחשים?" עניתי לה בלחישה.
"אויש נו, אתה יודע מה! למה לקחת את האשמה עלייך?" שאלה ועכשיו כבר דיברה רגיל.
"כי ככה" אמרתי ושמתי את ידיי בכיסי מכנסי.
"כי ככה מה?" שאלה ועמדה מולי. חוסמת ממני את האפשרות לעבור. זה לא שרציתי לעבור, כן? גם כשהיא צועקת עליי, להיות עם ג׳ני זה הדבר הכי כיף בעולם. בשבילי.  
"כי אם זה היה תלוי בך הוא עוד היה פה ואת עוד היית מ..מגמ..מגמגמת" אמרתי וחיקיתי את קולה כשדיברנו עם אדון ג׳ונסון.
"מצחיק מאוד" אמרה וגלגלה את עיניה. 
"א-אני יו-יודע" גמגמתי שוב, צוחק על ג׳ני. היא חמודה כשהיא כועסת. 
"ביי" היא אמרה לפתע, בלי הודעה מוקדמת והלכה. 
"ביי" מלמלתי לעצמי מופתע והתקדמתי לכיוון החצר. אני צריך זמן לבד.

*נקודת מבט – ג׳ני*
"ביי" אמרתי פתאום, בלי שום קשר לכלום ופשוט הלכתי משם.
אני עדיין מופתעת מעצם העובדה ששון לקח עליו את האשמה, כשבעצם אני זו שלא הייתה מוכנה בזמן. 
אני לא יכולה להביא לו לקחת את כל האשמה. אני אלך איתו למשרד של אדון ג׳ונסון ואבקש לחלוק איתו את העונש.
היי, אולי אני שונאת אותו אבל אני לא מגעילה בשביל להביא לו לקחת את העונש שלי. 
"עוד רבע שעה עד סוף השיעור הראשון" אמרתי לעצמי אחרי שהסתכלתי בשעון וראיתי מה השעה. מה יש לי לעשות ברבע שעה? טוב נו. נצא לחצר.
יצאתי החוצה לחצר בית הספר, כשמרחוק ראיתי דמות מוכרת יושבת ליד העץ ובוהה בשמיים. התקדמתי קצת לכיוון הדמות המוכרת עד שגיליתי מי הוא היה. שון. 
הוא לא הבחין בי, אז פשוט עמדתי מאחורי העץ. רחוק ממנו אך קרוב מספיק בשיל לשמוע מה הוא אומר. 
"מתי תגיד לה שון?" הוא התחיל לדבר לעצמו. להגיד מה? ולמי?
"כל פעם שאני בא להגיד לה יש לה מישהו אחר. היא לא רואה שאני פה? היא לא רואה שאני הכי טוב בשבילה?" שאל שוב את עצמו. הסקרנות גברה בי מרגע לרגע. אני רוצה לדעת מי זו הילדה הזו ששון מאוהב בה. 
"אני אגיד לה בקרוב. אני חייב להגיד לה" שמעתי אותו אומר ואז שמעתי תזוזות. הסקתי שהוא קם אז מהר ובשקט ברחתי משם, לפני שידע שצותתי לו. עכשיו רק דבר אחד צריך לגלות. 
מי את הילדה המסתורית של שון?

-בהפסקה- 
"תסלחו לי בנות, אני צריכה ללכת לאנשהו" אמרתי לבנות שישבתי איתן. אני צריכה ללכת למשרד של אדון ג׳ונסון. 
"אוקי" הן אמרו כולן ביחד ונופפו לי לשלום. 
התחלתי ללכת למשרדו של אדון ג׳ונסון. מפוחדת ממה שאני הולכת לעשות. 
אולי להביא לשון לקחת את האשמה זה אחלה רעיון. אולי.
תקולל מצפון! אתה לא יכול להביא לי לעשות משהו שגוי פעם אחת?!
התקדמתי לכיוונו של אדון ג׳ונסון כשלפתע הרגשתי יד מחזיקה במותני. 
״ה׳ שון הבהלת אותי!" אמרתי בבהלה כשראיתי למי שייכת היד. 
"מה את עושה פה?" הוא שאל עם פרצוף מבולבל. 
"אני לא יכולה להביא לך לקחת את כל האשמה." אמרתי בכנות והסתבובבתי לחדרו של אדון ג׳ונסון.
"אוווו, אכפת לך ממני!" אמר שון וחיוך ממזרי הופיע על שפתיו.
"ממש לא" הכחשתי מיד. 
"כן, ואני מלכת אנגליה" אמר בגיחוך.
"מתאים לך שמלה" אמרתי בהתגרות.
"מצחיק. טוב בואי. שלא יחשוב שהברזנו גם עכשיו" אמר ומשך את ידי בעודו פותח את דלתו לחדר של אדון ג׳ונסון.
"שלום לך אדון ג׳י- גברת פרקר מה את עושה פה?" הוא שאל מופתע כשראה אותי עם שון.
"ההברזה היום הייתה גם באשמתי, אני רוצה לקחת חלק בעונש" אמרתי ומזווית העין ראיתי את חיוכו של שון. 
כבר הזכרתי שיש לו חיוך יפה?
"טוב מאוד על הכנות. בגלל הכנות שלך העונש לא יהיה חמור כמו שתכננתי לתת לאדון ג׳יימס. 
העונש שלכם הוא ריתוק. היום בשעה 4" אמר והביא לנו פתק למורה שתהיה שם. 
ריתוק? היום? בשעה 4? הדייט!!!