מציאות מדומה 1D – פרק 22+23

"אלה קומי! אני אאחר לבצפר!" קרולין העירה אותי, כנראה שלא ישנתי הרבה בלילה אם לא קמתי מהשעון מעורר שלי. הסתכלתי הצידה וראיתי שגם אביה עוד ישנה עמוק.
"בסדר אני קמה" אמרתי בקול צרוד בשקט ועוד ניסיתי להעיר את עצמי. היא נתנה לי מבט של 'תמהרי ותפסיקי לגרום לי לאחר כל בוקר' והלכה מהחדר. למה אחותי חושבת שהיא מלכה או משהו…?
"אביה, קומי צריך לצאת" הערתי אותה בעדינות. היא קמה ובדקה את הפלאפון שלה, ראיתי שהיא קראה בהתעניינות עוד עם מבט של עייפות על הפנים. "שיט…" היא מלמלה לעצמה ואני שאלתי עם המבט מה קרה. "אלה אני כנראה אצטרך להישאר אצלך לכמה ימים, אבא שלי טס לכמה ימים לחו"ל משהו עם העבודה, זה בסדר נכון?" היא שאלה אותי והרגישה לא נעים. אבל אני הייתי מעדיפה שהיא תישאר אצלי כמה שרק אפשר ובגלל זה שמחתי. "כן ברור! … בטח שאת יכולה" אמרתי לה וחייכתי אליה.
"אז.. לאן אמרת שאת הולכת?" היא שאלה אותי מבולבלת. "לקחת את אחותי לבצפר… חשבתי שאולי את פה נוכל אחרי זה לאכול משהו ולהסתובב, אני אוהבת להסתובב בניו יורק בבוקר" הצעתי לה. היא הנהנה וחייכה. שתינו קמנו והתארגנו במהירות. יהיה חם היום אז לבשתי שורט לבנים וגופיה אפורה גדולה עם כתוביות בשחור ואולסטאר שחורות. אביה לבשה פחות או יותר אותו דבר. שורט רגילות עם גופיה לבנה וניטים זהובים עליה ועל האולסטאר הבורדו שלה היו גם כל מיני ניטים מיוחדים. אני אוהבת את סגנון הבגדים של אביה, היא מיוחדת. לקחתי את משקפי שמש הרייבאונד שלי, אי אפשר לנהוג עם השמש בלי משקפי שמש… לקחתי את המפתחות של המכונית ויצאנו שלושתינו למכונית.
הנסיעה הייתה יחסית שקטה, לא היה ממש על מה לדבר ופאתום הפלאפון שלי צלצל.
"את יכולה לבדוק לי מי זה?" ביקשתי מאביה בגלל שנהגתי ולא יכולתי לענות תוך כדי נהיגה.
אביה לקחה את הפלאפון שלי והסתכלה במסך. "זה…. הוא" היא אמרה ולא רצתה להגיד את השם שלא, היא ידעה שאני לא רוצה שקרוליין תדע על הארי. "אל תעני" ביקשתי באדישות והמשכתי להתרכז בנהיגה.
"אווווווו. מי זה -הוא-?" קרוליין שאלה עם חיוך גדול והרימה גבה. "לא עניינך קרוליין" זעפתי בה.
"אלה… לא יפה. אני מספרת לך הכל" היא אמרה בעצבנות. "כמו מה בדיוק?" שאלתי וצחקתי עליה.
"על איך שאני והארי מאוהבים והולכים להתחתן יום אחד, וגם יש את נייל מצד שני שאותו אני לא יכולה להפסיק לאהוב אז יש לי דילמות. ועם מי את חושבת שאני מתייעצת על כך זה? איתך! את פשוט אף פעם לא מקשיבה…" היא אמרה ואני לא יכולתי לעצור את הצחוק שלי, למרות שלא ממש רציתי לשמוע על הארי עכשיו ועל 'כמה שהארי מדהים' כמו המילים של קרוליין. לא אמרתי כלום אבל ראיתי שגם אביה מתאפקת לצחוק בעצמה. הגענו לבית הספר שלה, בית הספר הישן שלי… אני זוכרת את התקופה שלמדתי פה, כשהכל היה פשוט יותר, ואז הגעתי לתיכון, והכל נהיה מחורבן…
"מתי את מסיימת היום?" שאלתי אותה לפני שהיא יצאה מהמכונית. "אהה…. שתיים" היא אמרה לי ופתחה את הדלת. "טוב אני אבוא לאסוף אותך, יום טוב" חייכתי אליה והיא מיהרה לתת לי נשיקה על הלחי לפני שיצאה החוצה. היא יצאה מהמכונית, סגרה את הדלת ונכנסה לבצפר.
עשיתי פרסה ונסעתי לכיוון מרכז ניו יורק, איפה שכל החנויות חוץ והמסעדות הנחמדות.
"אחותך כזאת מתוקה, הלוואי ולכל האחים היה קשר כזה" אביה חייכה אלי וחייכתי אל העובדה שהיא צודקת, אני וקורליין באמת מסתדרות, ואולי זה בגלל שהיא יותר בוגרת משאר החברות שלה, בגלל שאין לנו אבא ואנחנו צריכות לעזור לאמא שלי בהכל, והיא מבינה את זה.
הגענו לעיר והחנתי את המכונית. ירדנו והתחלנו להסתובב בין כל המסעדות.
"בואי נאכל בסייג'ר, שמעתי שזאת מסעדה טובה בעיקר לארוחות בוקר" אביה הציעה ואני הנהנתי, הלכנו כמה מטרים עד שראינו את השלט של המסעדה, המארחת הושיבה אותנו בשולחנות שבחוץ והזמנו אוכל, המלצר הלך מאיתנו ואנחנו בינתיים חיכנו לאוכל.
"אני כל כך אוהבת את היופי של העיר הזאת" אמרתי וחייכתי אל הנוף היפה של הבניינים עם המסכים המוארים והנאשים שכל הזמן מסתובבים ממקום למקום. "כן, אבל אני אוהבת אותה יותר בלילה" אביה אמרה ואני הסכמתי איתה. "אני אקח אותך מתישהו השבוע לבר מדהים, הבר הכי טוב בסביבות ניו יורק, וככה יצא לנו לראות את ניו יורק ביחד בלילה" אמרתי לה והיא חייכה אלי כהסכמה. האוכל הגיע במהירות והתחלנו לאכול את ארוחת הבוקר שלנו.
"אז… את באמת חושבת לשכוח מכל נושא הארי הזה?" היא שאלה אותי והמשיכה לאכול מהאוכל שלה.
"אני חושבת שכן, זה הכי טוב לשנינו…. לא..?" שאלתי ובהתחלה הייתי בטוחה בעצמי אבל אחרי הפרצוף שאביה עשתה הביטחון ירד וכבר לא הייתי בטוחה מה אני רוצה.
"את צריכה לעשות מה שאת מבינה אלה… אבל… את באמת חושבת שהוא משקר?" היא שאלה אותי וככה הצליחה לבלבל אותי לגמרי.
"אביה, זה הארי, אני לא אהיה מופתעת אם אני יגלה שהוא יוצא עם עוד מישהי במקביל. הוא יכול לצאת עם עשר בנות במקביל בלי שאף אחת תשים לב לשנייה… אני לא יודעת אם אני מאמינה לו שזה הבוס שלו ביקש ממנו וזה לא היה מרצונו" אמרתי ושתיתי את הקפה הקר שלי.
"כן אבל… זה נראה שהוא ממש אוהב אותך, ולא מפסיק להתקשר" היא אמרה והסתכלה על הפלאפון שלי שהמשיך לזמזמם מההודעות והשיחות שלו
"אני באמת לא יודעת למה להאמין, אבל זה לא ממש משנה, הקשר הזה ממילא לא בנוי טוב מכל הכיוונים" ציינתי את העובדה שכאבה לי, אבל זה נכון ממילא, אז לא משנה כמה שזה יכאב לי, אני אצטרך ללמוד להשלים איתה. היא הסתכלה עלי במבט שלא היה לי מושג מה הוא אומר, היא הנהנה לאט והמשכנו לאכול. סיימנו והתחלנו להסתובב בעיר בין החנויות ואפילו קנינו כמה בגדים ונעליים, זה עזר לשתינו לשכוח מהבעיות שלנו, קניות זה תמיד הפיתרון.
המשכנו להסתובב בין החנויות שבעיר בחוץ עד שהמסך הענקי על אחד הבניינים תפס לשתינו את העיינים. אלה היו חמשת הבנים בראיון בטלוויזיה, וכל זה היה על מסך אחד גדול, כל הפרצוים של אלפי האנשים שהסתובבו הופנו למסך הענק.

"אז בנים, מחר אתם יוצאים לסיבוב הופעות הראשון שלכם! איך ההרגשה?" המראיינת שאלה את הבנים וליאם ענה לה. "אנחנו באמת מאוד מתרגשים ורק מחכים כבר להעלות לבמה ולראות את החיוכים של המעריצים המדהימים שלנו" הוא חייך אליה והיא חייכה גם. כבר מחר? מחר הסיבוב הופעות שלהם מתחיל?..
"אז זאיין, יש מישהי מיוחדת בחיים שלך עכשיו?" המראיינת הרימה גבה ופנתה לזאיין שישב על הספה ליד שאר הבנים שנראו מודאגים. הלב שלי הפסיק לפעום באותו רגע ולא התרכזתי בשום דבר חוץ מהמסך הענק, ואני בטוחה שאביה יותר ממני נבהלה.
"אה… זה… זאת שאלה שאמורה להיות מופנת להארי האמת" זאיין ניסע להשאר רגוע ורק רצה להרחיק את הנושא. "הו באמת?" המראיינת חייכה וראיתי שהאנשים שהיו מסביבי והסתכלו על המסך היו באותה תגובה כמו המראיינת. הארי היה נראה לא מרוכז בכלל ואפילו נבהל קצת. הלב שלי נפל לתחתונים ורק רציתי להפסיק את השידור הזה.
"מה..? יש.. אבל…. אני לא—" הארי גמגם לגמרי ולואי הפסיק אותו "אפשר לעצור שנייה את השידור?" הוא ביקש בפתאומיות וכל הקהל היה בהלם כולל המראיינת שנלחצה. "אהה… אנחנו פה בשידור ישיר, אני לא בטוחה ש–" היא אמרה ובדקה את האוזניה של עם האצבעות ונייל הפסיק אותה באמצע. "אז נעצור את זה כאן" הוא אמר וכל הבנים התחילו להוריד מהם את המכשירים כשהוא סיים, הארי וזאיין עוד התחילו לפרק את המכישרים ברגע שלואי דיבר, ובהמרה יצאו מהאולפן והמסך במהירות העביר למשהו אחר. אני ואביה נשארנו בהלם, מה לעזאזל הלך פה עכשיו? הלב שלי הפסיק לפעום ולא הצלחתי לזוז.
אני ואביה נשארנו בהלם עד שמישהו עבר ביננו ודחף את שתינו.
הסתכלנו אחת על השנייה והעוררנן מההלם שהיינו בו. "אני חושבת שכדאי שנתחיל לחזור, אני כבר לא ממש מרגישה טוב" אביה הסתכלה על הריצפה ואני הסכמתי איתה במליון אחוז. הסתכלתי על השעון שלי וכבר היה רבע לשתיים. "כן, גם אני לא. צריך לאסוף את אחותי כבר" אמרתי ושתינו הלכנו בהלם למכונית. נכנסנו והתחלנו לנסוע לבצפר של קרוליין, הנסיעה הייתה שקטה, כל אחת מאיתנו שקעה במחשבות של עצמה עד שהפלאפון שלי צלצל שוב. זאת הייתה אמא שלי ועניתי לה.
"היי אמא" עניתי לה. "מותק, למה לא אמרת לי שאת נוסעת לסיור בצפר??" היא שאלה מודאגת.
"אהה… השארתי פתק, לא ראית?" אמרתי לה באילתורים. "באמת? מצטערת אבל לא ראיתי.. דאגתי לך עד שדניאל הרגיעה אותי. את במקרה בסביבה של קרוליין?" היא שאלה אותי. "כן, אני נוסעת לאסוף אותה" אמרתי לה. "אני לא אהיה בבית לכמה ימים, יש לי עניינים עם העבודה, אני אחזור כמה שיותר מהר, תדאגי לקרוליין" היא אמרה לי. "בסדר אמא" אמרתי לה, יכולתי לשמוע אותה מחייכת והיא ניתקה לי.
הגענו לבצפר של קרוליין וחיפשתי אותה עם העיניים דרך המכונית. היו שם הרבה ילדים מחוץ לבניין בית הספר ולא הצלחתי לראות כלום. "את רואה אותה?" שאלתי את אביה שגם ניסתה לאתר אותה.
"כן הנה היא" היא אמרה לי. "איפה?"
"שם, מדברת עם איזה ילד" היא הצביעה ואז ראיתי אותה מדברת עם מישהו שעומד קרוב אליה והיא מחייכת. אווווו אני לא מאמינה, היא מסמיקה, אולי באמת יש לה חיים מחוץ לוואן דיירקשן והבועה שהיא נמצאת בתוכה. צפרתי לה, היא הסתכלה לכיווני, אמרה שלום לבחור שהיא דיברה איתו ונכנסה למכונית. בלי שלום ובלי להגיד שום דבר, היא פשוט חייכה והסתכלה על הנוף דרך החלון.
אני ואביה הסתכלנו אחת על השנייה וחייכנו.
"היי קרוליין, מי הילד שדיברת איתו?" אמרתי לה והוצאתי אותה מהמחשבות שהיא הייתה בהם והחיוך שלה ירד. "אני לא מספרת לך כלום עד שלא תספרי לי על ה-הוא- הזה שלך" היא התגרתה בי. ואני גליגלתי עיינים. "זה סתם מישהו שהיה לי איתו קטע וזה נגמר" אמרתי לה במהירות אבל היא לא עזבה את הנושא. "מה השם שלו?" היא שאלה אותי אבל אני ידעתי שאין סיכוי שאני מספרת לה.
"אני לא אומרת לך את השם לו קרוליין" אמרתי לה בבירור. "אני מכירה אותו" היא שאלה.
"יותר מדי" מלמלתי לעצמי וקיוויתי שהיא לא תשמע. "באמת? אני מכירה אותו?? זה מישהו שאני מחבבת??" היא שאלה ונדהמה לגלות שהיא מכירה אותו.
"כן, אבל עצה ממני, אל. אין מה לחבב אצלו בכלל" אמרתי בעצבים ואז שכחתי שאני מדברת עם קרוליין, אני לא רוצה להגיד לה יותר מדי. "ואווו… מישהי פה הייתה מאוהבת יותר מדי עד שהיא ניפגעה" היא אמרה ואני נדהמתי לגלות שיש משהו במה שהיא אומרת. אני אהבתי אותו יותר מדי, עד שזה פגע בי בסוף… הפסקנו לדבר על זה והגענו הביתה.

עברו יומיים ועדיין לא עניתי לשיחות של הארי, או של אחד מהבנים, כבר היה לילה ושמעתי שהבגרות שלי נידחתה לעוד יומיים אז החלטתי ללכת לישון. קמתי באמצע הלילה וראיתי במטושטש את אביה עומדת בחדר שלי ומדברת בפלאפון בלחש, זזה מקדימה לאחור בצעדים עדינים, למרות שהייתי כל כך ישנונית שלא ידעתי אם זה חלק מהחלום או שקמתי.
"כן, אני פה איתה…….. אצלה בבית……… אני יודעת הארי אני מצטערת אבל אני לא עושה את זה…….. אתה יודע מה עשית אז אל תיתמם………….. אני ממש לא הולכת להגיד לך…….. אם היא לא עונה לך כנראה שיש סיבה………. כן…… היא בסדר אני מבטיחה…….. ביי….." שמעתי לחשושים ורק חלק מהשיחה ואפילו שכחתי חלק בבוקר כשקמתי.
אני ואביה קמנו לאט בקצב שלנו, היה יום שבת ואני גיליתי שדחו לי את הבגרות למחר, למזלי, פחות לחץ. בלי ששמתי לב היום כבר עבר והגיע הערב, לא שעשינו היום משהו מיוחד. הפלאפון שלי צלצל כשאני, אביה וקרוליין צפינו בסרט של דיסני, זה מסורת שלי ושל אחותי לראות סרטים של דיסני בשבת בערב ומסתבר שאביה דווקא אהבה את הרעיון.
"הלו?" עניתי לפלאפון בלי להסתכל עליו בכלל, הייתי כל כך שקועה בסרט.
"אלה?" שמעתי קול עונה לי. "היי דניאל מה קורה?" ישר זיהיתי את הקול שלה. "הייי.. בא לך ולאביה לעשות משהו היום?" היא שאלה אותי. "האמת שחשבנו לצאת היום לבר, זוכרת את בלו-בר? הבר הכייפי ההוא שהלכנו לשם פעם המון… מתחשק לך להצתרף?" שאלתי אותה והמשכתי לצפות תוך כדי בסרט. "אוקיי.. אני אהיה אצלך בבית עוד חצי שעה" היא אמרה, אני הסכמתי וניתקתי.
"קרולין, אני אביה ודניאל הולכות עוד מעט ונחזור מאוחר, אולי תלכי לחברה או שתזמיני, אני לא רוצה שתשארי לבד" דאגתי לקורליין כי ידעי שהיא לא תוכל לבוא איתנו לבר.
"אני אזמין לפה חברה" היא הלכה לפלאפון והתקשרה לחברה שלי, אחרי כמה דקות היא חזרה לסלון להודיע לנו שהיא תהיה פה עוד כמה דקות. אני ואביה עלינו להתארגן והאמת שלא לקח לנו הרבה זמן. אביה לבשה שימלה קצרה סטרפלס שבחזה היא מעוקמת לצורת לב עם בד לבן ושאר השמלה שהייתה בבד שמנת קצת שקופה הייתה מהחזה ומטה על ליריכיים והיא לבשנה עקבים בצבע שמנת בהירות. אני לבשתי שמלה שבחזה היא נוצצת כסופה עם כתפיות דקות וגם כמו אצל אביה מהחזה ומטה עד הייריכים הבד שונה רק בצבע לבן ולבשתי עקבים בצבע שחור.
סיימנו להתארגן והתאפרנו ואז חברה של קרוליין הגיעה, ובדיוק אחריה הגיעה דניאל, היא נראתה מדהים, השמלה שלה הייתה שחורה קצרה עם הרבה חוטים דקים שנופלים מסוף השמלה, השמלה שלה אפפילו נצצה קצת בשחור עם עקבים זהובים שבלטו. "את נראת מדהים דניאל!" אמרתי לה וגם אביה התפאלה ממנה בדיוק כמוני. "שאני לא אתחיל לדבר עליכן…." היא חייכה אלינו ואפילו קצת הסמיקה מהמחמאות.
"קרולין אני יוצאת, תתקשרי אם את צריכה משהו ואל תלכו לישון כל כך מאוחר!" אמרתי לה ונתתי לה נשיקה. "אוקי אמא" היא צחקה אבל אני לא הקשבתי לה. "ואל תשכחו לנעול את הדלת!" נזכרתי שזה חשוב להודיע את זה ואביה ודניאל סחבו אותי בכוח החוצה מהבית. "אלה את באמת מתנהגת כמו אמא, בואי נצא כבר" אביה אמרה לי וסוף סוף יצאתי מהדלת. הלכנו ברגל על העקבים ברחבי ניו יורק לבר, זה היה קרוב לבית שלי וממילא ידענו שאנחנו הולכות להזתכר כל כך אז אין מי שיחזיר אותנו הביתה במכונית. נכנסנו לבר והיה מוזיקה חזקה והמון אנשים, ישר הלכנו להתיישב ליד הבר והזמנו שוטים. החלטתי להיות המבוגרת האחראית להערב ולא לשתות יותר מדי, אחרי הכל נחזור לבית שלי ואני אצטרך לדאוג שלא נעיר את קרוליין והבית ישאר שלם. שתינו כמה שוטים וישר הלכנו לרחבת הריקודים. דניאל ואביה ישר השתכרו בלי לחשוב פעמים והתנהגו כמו שתי אהבלות, אבל ממש זרמתי עם זה כי במועדונים שוכחים מכל הצרות שלך. רקדנו לאיזה שעה וצחקנו כמו משוגעות ואז שוב הבנות סחבו אותי לבר לעוד כמה משקאות, לקחתי כוסית ושתיתי, כשהורדתי את הבט ברגע שסיימתי לשתות נבהלתי כל כך, ראיתי את הארי עומד ומדבר עם נייל, הייתי בטוחה שאני מדמיינת, אבל לא יכולתי להפסיק לבהות בו עד שאני אדע שזה בטוח הוא, לא רציתי להבהל סתם, חשבתי שאני סתם מדמיינת וזה האלכוהול מכניס לי אותו לראש, אבל אחרי כמה זמן שהסתכלתי עליו המבטים שלנו נפגשו ומיד הורדתי את המבט והסתכלתי על הריצפה, הלב שלי דפק כל כך חזק. מה הוא עושה כאן?? לא יכול להיות שזה הוא! לא כאן! ולא עכשיו!
"אנחנו חייבות לעוף מכאן בנות. עכשיו!" אמרתי לבנות והמשכתי להסתכל על הריצפה. "הייייייייי מה כל הרצינות ילדההה! בואי נרקוד תשתחררי קצת" דניאל ניסתה לגרור אותי לרחבת הריקודים אבל אני הוצאתי מהר את שתיהן החוצה וקיוויתי שהארי לא שם לב שזאת אני, רק התפללתי לא לראות אותו שוב. "מה קרה אלה! אנחנו עוד לא סיימנו את סיבוב המשקאות שלנו!" אביה שאלה ודיברה כמו ילד בן שלוש שלא קיבל גלידה. "אביה, זאיין כאן!" אמרתי לה וזה לא היה בדיוק שקר, כן אולי לא ראיתי אותו טכני אבל עם נייל והארי כאן סימן ששאר הבנים כנראה בסביבה… מה לעזאזל הם עושים פה!?
אביה פתאום הורידה את המבט המחייך והמאושר ונעשתה רצינית. "בואו נלך" היא נהייתה רצינית וגררנו את אריאל כמה שיותר מהר הביתה שלי למרות שהיא לא רצתה ללכת, הגענו הביתה והשעה הייתה כבר שתיים וחצי בלילה, השכבתי את דניאל ואביה בסלון, הן היו שיכורות גמורות וישר נירדמו, ואני בטוחה ששום דבר לא יוכל להעיר אותן עכשיו. סגרתי את הדלת ולקחתי לעצמי כוס מים ומשכח כאבים, כי הראש שלי התפוצץ. אני לא מאמינה שהארי כאן, זה בטח בגלל סיבוב ההופעות הטיפשי הזה… דווקא ניו יורק, דווקא עכשיו. תודה לך אלוהים..
לא עבר הרבה זמן עד ששמעתי דפיקות בדלת, ואפילו עוד לא הספקתי להוריד את העקבים.
אחחח מי זה כבר יכול להיות בשתיים וחצי בלילה, אני מאוד מקווה שזה לא בן שבא לחפש את דניאל, היא בטח קבעה איתו ושכחה, היא תמיד עושה דברים כאלה.
הלכתי בשקט לדלת ופתחתי אותה לאט.
"הארי!" נבהלתי כשראיתי אותו עומד בדלת ומסתכל עלי ומאחוריו עמד זאיין. הוא לא אמר כלום ואפילו לא הגיב על התגובה המבוהלת שלי, הוא וזאיין ישר נכנסו לתוך הבית אפילו בלי הזמנה.
"אני לא זוכרת שהזמנתי אותכם להכנס" זעפתי בהם והלב שלי דפק כל כך חזק.
"איפה אביה?" זאיין אמר אבל הכרחתי אותם ללחוש כי כולם ישנו, למרות שבכלל לא רציתי שהם יהיו פה. והם אפילו לא שמו לב למה לא בסדר כאן בכל הסיפור.
"היא ישנה, ואתה לא הולך להעיר אותה" לחשתי לו בעצבים. "בבקשה אלה, אני חייבת לראות אותה, רק תני לי לראות אותה, אני מבטיח לך שאני לא אעיר אותך" הוא התחנן ונראה שבור ועייף, לא רציתי את זה בשביל אביה, אבל כל כך ריחמתי עליו. "היא בסלון" אמרתי בהנחה וידעתי שאני עושה טעות. הוא ישר הלך לסלון בלי לחשוב פעמיים.
נשארנו אני והארי, עמדנו אחד מול השנייה ושתקנו. לא רציתי לראות אותו, או לדבר איתו. ובמקום, הוא עומד עכשיו בבית שלי מולי.
"אלה…. בבקשה תקשיבי לי, רק פעם אחת" הוא לחש וגם בעצמו היה נראה עייף וגמור.
"מה הארי? מה אתה רוצה ממני עוד? רוצה לספר לי שהייתה לך עוד מישהי חוץ ממני וג'סי? לספר לי שאתה נשוי, אולי עם ילדים?" שאלתי וניסיתי לגרום לו לרצות כמה שיותר ללכת מפה.
הוא גירד בראש ולקח כמה הנחות תוך כדי שאני דיברתי. "אלה לא יצאתי עם ג'סי, וגם אם הייתי זה היה רק בשביל פירסום ורכילות, למה את לא מאמינה לי?" הוא ניסה להתקרב אלי אבל התרחקתי ממנו.
"בגלל, הארי… שאתה זה אתה. אתה הארי סטיילס, שנינו יודעים שאתה לא בנוי למערכת יחסים הזאת" אמרתי לו בשקט. הוא לקח כמה הנחות וניסה להמשיך להתקרב אלי, אבל אני עדין שמרתי על מרחק ביננו. "אלה, אני באמת רוצה את המערכת יחסים הזאת, איתך, אני באמת אוהב אותך, למה את לא רואה את זה?" הוא היה שבור והעיניים שלו נצצו. הלב שלי התכווץ מכאבים והעיינים שלי שרפו מרוב שהדמעות רצו לצאת החוצה, עם כל הלחץ הזה לא ידעתי בכלל מה אני אומרת, עד שזה יצא ממני…
"כי בגדת כבר בעבר!" פלטתי החוצה את מה שרציתי לשמור בפנים. זה נכון, הארי כבר בגד בעבר, ואני לא היחידה שיודעת את זה. הוא לא הטיפוס הנכון בשבילי, זה לא האהבה שאני רוצה. אני לא אוהבת להיות נאהבת ונזרקת. ובטח שלא להפגע.
הוא נדהם כשאמרתי את זה, אבל שניננו ידענו שאני צודקת. אבל בכל זאת לא האמנתי שאמרתי את זה, וכל כך הצטערתי על זה אחר כך… כל מה שהוא ניסה לעשות כל השנים האלה מאז שהוא בגד זה לנסות להשכיח את זה כמה שיותר, הוא המשיך כל הזמן להגיד שזה היה חד פעמי והוא מצטער על זה כל כך. אני לא מאמינה שהזכרתי את הנושא הזה שוב כמו טיפשה.
"אני מבין…." הוא אמר בשקט וראיתי כמה שהוא היה פגוע ממני. פאק זה ממש לא מה שרציתי שיקרה… "הארי.. שיט, הארי זה לא מה שהתכוונתי" ניסיתי לחזור בי על מה שאמרתי.
"פשוט תשכחי מזה אלה… כל מה שאני מנסה להסביר לך זה כמה שאני אוהב אותך. אני לעולם לא אפגע בך, אני לא מסוגל… את פשוט… שונה" הוא התקרב אלי וכבר להא היה לי לאן ללכת, הייתי צמודה לקיר והוא צמוד אלי, הרגשתי את היידים שלו על המותניים שלי לוחצות אותן לאט. יכולתי להריח את הריח שלו והפנים שלו היו קרובים לשלי. היידים שלו קירבו אותי אליו, ניסיתי להתנגד, אבל פשוט לא יכולתי. רציתי להיות בקירבתו, אפילו כשלא רציתי. "הארי.." ניסיתי לעצור אותו אבל הוא בכלל לא התייחס אלי. "רק תתני לי לנשק אותך, אני מתחנן" הוא לחש לי כשקירב את הפנים שלו אלי אבל אני עצרתי אותו ברגע האחרון. "הארי, אני לא יכולה. אני לא יכולה לתת לעצמי להתאהב בך. אני לא יכולה לתת לעצמי להפגע שוב. הלב שלי גם ככה עוד לא החלים ממך. פשוט תעזוב אותי במנוחה" אמרתי לו בשקט כשהוא עוד היה קרוב לפנים שלי, תוך כדי שהוא קירב את הפנים שלו לצוואר שלי הוא עצר, ברגע שאמרתי את זה הוא עצר, הרים את הראש והסתכל עלי, לא יכל להתעלם מהדמעה שירדה לי מהעין. הוא הסתכל עלי ולא אמר כלום, עדיין קרוב עם הפנים שלו אלי.
הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים והדמעה שלי המשיכה ליפול, הוא נשען קדימה אלי ונתן לי נשיקה עדינה על האף.
"זה לא משנה. לא אכפת לי אלה. מה שיש ביננו, ויש ביננו, לא נגמר" הוא לחש לי וסידר לי את השיער למאחורי האוזן. לאט הוא הלך אחורה ויצא החוצה. אני לא יכולה! אני לא רוצה את הרגשות האלה שלי אליו! אני לא רוצה להתאהב בו. אבל אני פשוט כן! אני פשוט מאוהבת בו!
הלכתי לסלון וראיתי את זאיין יושב ליד אביה ומלטף אותה בראש בעדינות. "זאיין… הארי הלך" לחשתי לו בשקט כדי לא להבהיל אותו. הוא סובב את הראש שלו אלי והנהן לאט. הוא חזר להסתכל על אביה, והתקרב אליה. הוא נתן לה נשיקה עדינה על המצח וקם לאט והתקרב אלי. "אלה, אני אוהב אותה. בבקשה תשכנעי אותה שזה נכון, תגרמי לה להפסיק לחשוב את המחשבה הטיפשית הזאת שיש לה עלינו. היא חשובה לי יותר מכל בן אדם אחר" הוא אמר לי בשקט ויצא החוצה.
למה הארי לא יכול להיות כמו זאין? נאמן ואוהב. למה אני לא מצליחה להרשות לעצמי לאהוב אותו. למה המחשבות שלי מתנגשות אחת עם השנייה כל הזמן???!