איך ארס ואפורטידה נפגשו? הגרסה של אלין

הפייסטוס עבד בקדחנות על אחת מחרבות הפלא שלו, הפעם זו הייתה חרב לפחדנים, במיוחד לפחדני העיר אתונה, שהתאפיינו בפחד טיפשי ביותר, מה נשותיהם תעשנה כשאר הם יחזרו. הפייסטוס גיחך והמשיך לעבוד. למה דווקא אתונה? הוא היה חייב לאתנה טובה על כך שהתיך את קסדתה בפעם המליון בתור ניסוי. “לא ידעתי שזו הקסדה שלך" הוא נזכר בתשובתו בעילגת. הוא נחר בבוז והמשיך להכות בפטישו בכוח בברזל המלובן.
ארס ישב בקצה המנהרה, ליד החלון היחיד, והוא לא התעניי בכלל במראה נשקף מהחלון, אלא רק נחר לעיתים בשיעמום ופרק את אצבעותיו.
“אתה לא באת בשביל לנחור ולכעוס פה” שאג הפייסטוס לכיוונו האקראי של ארס, מנסה לכאורה להתגבר על כול המשאבות והמכונות שפעלו במרץ במערה אפופת העשן. “תבוא לפה! יש לי משהו להראות לך!” הוא אמר זאת בקול יותר חזק. ארס התעורר משיעמומו וקם, מהלך במהירות בין המכונות והעשן, מסתכל עלייהם במין ניצוץ של הפתעה, כאילו אינו מאמין במה שהולך אל מול עיניו ושכול זאת חלום. “חלום משעמם” הזכיר לעצמו ארס והמשיך ללכת, כמעט שאינו רואה דבר. הוא הכניס את ידיו לכיסיו ושאב את העשון אל אפיו. אולי הריח היה מסריח למדי, של זיעה ברובו, אבל בכול אופן הריח העביר בו סיפוק מצמרר. לאחר כמה דקות של חיפושים ותעייה, מצא את הפייסטוס, שוקד מעל לחרב גדולה, במעוצבת בצורה נוחה וקלה, נדנה נח בעידנות על רגל הברזל של הפייסטוס, נדן פשוט מעור פרה. על הלהב הבוהק נראתה הכתובת: “אתה תנצח בכול מחיר” והחרב נראתה כמעט מוכנה.
“יפה!” מלל ארס, ונגע באצבעו בעדינות בלהב, החום צרב את עורו ואצבעו התנפחה בצבע אדום. הכאב היה אפילו נעים למחשבתו של ארס,ה מחשבה שהאדם שיגע בחרב זו, יגע בכאבו… גרמה לא סיפוק חסר פשר כמעט.
“נכון" הפייסטוס הפסיק להכות בפטישו בלהבה המוכן כמעט, והסתכל בחיוך על עבודתו המופלאה. נראה היה שהלהב ממש בוהק באור העמום והאדמדם של המערה.
“אני רוצה כזו" אמר ארס בחיוך וניצוץ מרושע בעייניו.
“זה בשביל אתנה, ידידי" אמר הפייסטוס ברצינות.
“אז אני אגנוב את זה ממנה" אמר במנוד כתפיים ארס, כאילו זה דבר של שגרה, ברירית מחדל וחוסר ברירה. “אבל למה בשבילה?” הוא שאל, הפייסטוס שתק. נועץ מבט בחרבו היפה שעוד רגע תילקח ממנו. והוא באמת צריל הגנה מאישתו. בעצם.. הוא צריך שיגנו על אישתו. הוא נהם והניד בראשו. ארס המשיך. “יש לה מספיק חרבות!” אמר בקול חזק יותר.
הפייסטוס גיחך. “זה לא בשבילה גאון אחד" הוא הניחא ת ידו על השולחן, סנטימטרים ספורים מהחרב הלוהטת. “זה בשביל ילדי אתונה"
“גם להם יש מספיק חרבות הפייסטוס" אמר ארס בזעף.”הלוואי עליי כזו יצירת אמנות" הוא אמר במין תקווה.”אני נשבע לך בזאוס שאני אגנוב אותה ממך יום אחד.” הוא הצהיר.
“ברור…” לגלג הפייסטוס. הוא לקח את הפטיש שהזניח והחל להלום בחוזקה בלהב המעוצב.
ארס ניסה להתגבר על הקול של החבטות "אז אתה תיתן לי אותה?”הוא שאג.
“לא! אין לך אישה בכלל!” צעק הפייסטוס.
ארס הביט בו בהפתעה "מה זה קשור בכלל?!” הוא צעק. הפייסטוס הניד בראשו.
“לא משנה!”
שתיקה מעורבת בקולותתיו של הפטיש השתררה לכמות זמן מסויימת, לבסוך הפייסטוס גיחך.
“אני צריך את החרב הזו אישית" הוא אמר במין צחוק. מפסיק לרגע את הלומות הפטיש, ומסתכל עמוק בעיניו של ארס.
“למה?”
“כי הגיע הזמן שאני אפסיק לפחד מאפרוטידה" הוא צחקק והניח את הפטיש על השולחן. הוא לקח את נדן העור בשתיי ידיו והניח אותו על החרב החמה, כאילו מתאים אותם אחד לשני.
“אתה מפחד מהמטומטמת הזו?” מלמל ארס. הוא לא הבין איך בדיוק אפשר… לפחד ממנה. כי היא הבנאדם כי בנאלי ומגונדר ומטופש שהוא הכיר עד עכשיו.
“אל תקרא לה ככה" איים הפייסטוס על ארס בנדן החרב. תנועה מהירה הנדן של החרב כבר נח על גרונו של ארס המופתע. ארס צחק.”לא אקרא לה כך יותר" הוא חייך. דלת המערה נתחה. וארס הרגיש מטומטם עם עצם עובדה שלא חשב לפתוח את הדלת ולצאת מהמקום המחניק הזה. ריח הדרים חדר לאפם של שני הגברים ושניהם נאנחו במשחה. נראה היה שהמערה פתאום מוארת יותר באור לבן ויפה, ולא אדמדם ומעצבן שמרצד אל מול העיינים. אישה יפהייפיה נכנסה אל החדר, נושאת מאחורי ריח טוב. שמלה סגולה יפה נחה בעדינות ופשטות על גופה הצנום, שיערה הבהיר נח בעדינות על גבה היפה והפתוח.
“מה ארס עושה פה?” שאלה בעיינים נוצצות. לא היה ספק שזו אפרוטידה. “הוא אמור להיות עכשיו במקום אחר!” היא אמרה בזעם בילתי מודגש ועצה מבט בקסדתו החמה של ארס, שפתאום התחילה הכבד על ראשו המתולתל. הוא הוריד אותה, מתפלא שבכלל מצאה אותם במבוך הצינורות האלו, וקד בשבילה קידה.
“שלום אפרוטידה. למען האמת מעולם לא ראיתי אותך לפניכן!” הוא חייך.
“ואני ראיתי אותך המון!” היא חייכתי וצחקקה. הפייסטו ניגש אלייה וחיבק אותה. והיא התעלמה לחלוטין לכתמים השחורים שהשארו אצבעותיו על שוליי שמלתה. מהרגע הראשון ניתן היה לראות שארס והפייסטוס לא בדיוק במצבים טובים, וניתן היה לראות שארס מרייר על אפרוטידה. אפרוטידה חייכה וידעה שהיא מריחה פה את הרומן הכי טוב באולימפוס שימשך שנים. היא חייכה וניגשה אל ארס.
“אני אצא איתו לטייל קצת בחוץ. הבחור הצעיר חייב פשוט לשאוף אוויר!” היא חייכה א עבר הפייסטוס ונאחזה בידו של ארס והחלה לגרור אותו אל ביציאה. מחזיקרה את האור האדמדם והמעצבן אל תוך המערה. הפייסטוס הנהן. הוא לא ידע שמהרגע שלאחר מכן ארס יתחיל מערכת יחסים מוחבאת עם אפרוטידה. הוא לא ידע שהרגע הבא שינה את חייו.
וכך פגש ארס את הפרוטידה.'