במבט אחד – פרק 6

נקודת מבט של איזבל:
הוא נישק אותי.שון נישק אותי.אלוהים,רק המחשבה על כך מעבירה בי צמרמורת.
זה היה כל כך…מתאים.שנינו רצינו את זה.הלב שלי יצא אליו כששפתיו נגעו בי. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי.הנשיקה הראשונה הכי מושלמת בעולם.היא הייתה מושלמת כי הרגשתי ש…שהייתה שם אהבה.אבל שלא תבינו לא נכון,זו לא הייתה הפעם הראשונה שבן נישק אותי.אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת באהבה.מהלב.
"שון…שון,לא."מלמלתי ונפרדתי משפתיו החמות.כשקלטתי מה אני עושה ועם מי אני עושה את זה ישר קפצתי אחורה,כאילו הכיש אותי נחש.שון נישאר המום,פיו עוד פתוח מעט וידיו מושטות קדימה,אלי.
"מה…מה קרה?"שאל ובלע את רוקו.ידיו חזרו למקומן ופן של כאב נוסף למבטו.
"אסור לנו."אמרתי סמוקה.
"למה?"שאל בכעס.גבותיו התכווצו בבלבול ופניו האדימו.אלוהים,כמה שאני רוצה לחזור לשפתיו.
"כי אני אוהבת מישהו אחר."אמרתי מבלי לחשוב.מה אני עושה?שמישהו ישתלט בחזרה על פי!
"מ…מה?"שאל בכאב.הרגשתי כאילו סכין חותכת אותי מבפנים.פשוט חותכת.אני כל כך טיפשה שזה דפוק.
"אני אוהבת מישהו אחר."
"את אדם?!"קולו עלה בכמה סולמות והגיע לטון כזה שרק כלבים יכלו לשמוע אותו.
"כן."
"אבל…הנשיקה…"
"נשכח ממנה.היא הייתה כלום."רציתי לצרוח על עצמי לסתום.רציתי לרוץ מפניו הפגועות.רציתי לחבק אותו חזק חזק ולא לעזוב לעולם.והכי רציתי,לחזור אל שפתיו המתוקות.
"בשבילי היא הייתה יותר מכלום.היא הייתה משהו ואת יודעת את זה."אמר בכאב.ידעתי שפגעתי בו.פגעתי בו חזק.
"אני…אני צריכה ללכת."אמרתי ועשיתי את הדבר שאני הכי טובה בו:לברוח.
מנקודת מבט של שון:
אני רוצה למות.אני רשמית רוצה למות.לבי נשבר על ידי אהבתי היחידה שהודיעה לי שהיא אוהבת מישהו אחר.אני…אני באמת חושב על האפשרות הזו.מוות.מה הבעיה לסיים את חיי?הרי זה כל כך פשוט.אני רק צריך להגיע לבניין גבוה,לעלות לקומה לעמלה ו…לקפוץ.אולי כך היא תתעורר.אולי כך היא תבין מה היא הפסידה.מה היא הפסיקה.
לא,באמת,תחשבו על זה.הרי אין לי אימא.אבא שלי רוב הזמן שיכור.אחים אין לי.היא הייתה הדבר היחידי שגרם לי אושר.הרי זה סיוט לטפל כל היום באבא שלי והכאב מהמוות של אימא שלי עדיין שב וחוזר אז…למה לחיות?אני בטוח שהחיים אחרי המוות הם נורא נעימים.
זה באמת נראה כל כך פשוט.כל כך קל.כל מה שאני צריך לעשות זה לקפוץ מול מכונית נוסעת.האם מראה גופי נחבט בשמשת המכונית יזעזע אותה?האם הידיעה שמותי הגיע יעיר אותה?האם ההבנה שאני איננו תגרום לה צער?
שון,תחשוב על זה.הרי אם תתאבד אתה תגרום רק צער.צער וכאב.תשכח מהמחשבה הנוראית הזו ותמשיך לחיות.היא רק בחורה.היא לא תהיה הסיבה שתביא למותך.אתה באמת רוצה שיכתבו על המצבה שלך:"שון קמבל,מת מצער לב מאיזבל נלסון."??
לא.בהחלט לא.
חזרתי לכיתה מדוכדכך עם מחשבות מדכאות במיוחד על מוות.בתוך שניות הרגשתי עלתה ופרחה כאשר ראיתי את איזבל עם חיוך מרחף על פניה היפות.היה ברור שהיא נזכרה במשהו.משהו טוב.
"היי."הצצתי מאחוריה,מקווה להבהיל אותה.הצלחתי,היא קפצה במקומה והסתובבה עלי עם מבט מופתע.
"שון…"אמרה בשקט.אותו חיוך מרחף עדיין הופיע על פניה.רציתי ללטף את לחיה,רק להרגיש את עורה הקר עוד פעם אחת.
"תקשיבי,את צדקת.הנשיקה באמת הייתה כלום.אני מציע שנשכח ממנה ונמשיך הלאה."אמרתי בחיוך.אומנם לבי נשבר אבל על הידידות שלי עם איזבל הייתי מוכן להילחם עד זוב דם.
"מ…מה?אתה באמת חושב ככה?"שאלה וחיוכה ירד באיטיות.ריסיסי לבי רטטו מעט בתוכי כשהבעת פניה נפלה.המראה שלה עצובה עדיין העציב אותי.אלוהים,אני חסר תקנה לחלוטין.
"כן.אני מקווה שלא לקחת ברצינות את ההתנהגות שלי שם."אמרתי וצחקתי מעט.
"לא,כמובן שלא."אמרה והשפילה את ראשה.נראה כאילו היא עומדת לבכות.אבל….למה?הרי אמרתי לה שהיא צודקת.אמרתי לה שהנשיקה לא הייתה בשבילי כלום למרות שזה שקר מוחלט.היא אמורה לחייך בהקלה ולהמשיך לדבר איתי על נושאי היום.במקום זה היא…נפגעה.
נקודת מבט של איזבל:
ידעתי שזה יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי.ידעתי שהנשיקה לא הייתה אמיתית.ידעתי שאסור לי לפול לפח שלו.ידעתי אבל נכוויתי.ידעתי אבל המשכתי להאמין למשהו בלתי אפשרי.ידעתי אבל הייתי תמימה.
"את…את בוכה?"שאל שון בדאגה כשמשכתי באפי בפעם האלף באותה דקה.לא יכולתי לדבר כי ידעתי שאם אפצה את פי הדמעות יצאו ולא רציתי שזה יקרה.לא לידו.
בלי מילים הוא אימץ אותי לחיבוק ארוך ומרומם.כל כך אהבתי את העובדה שהוא ככה יכול לחבק,לעודד ואפילו לנשק מבלי לקבל אישור על כך.הוא היה כל כך טבעי ליד אנשים שלפעמים הרגשתי כאילו אני עומדת ליד כוכב ענק ולא ליד החבר הכי טוב שלי.
"איזבל…אני חושב ש…שכדאי שתלכי לבקש מאדם להיות חברה שלו."אמר בשקט אל אוזני.לבי נפצע כשדיבר ונחצה לשניים כשבעצם נתן לי אישור להיות עם מישהו אחר.הבנתי שזה אומר שהוא סופית לא רוצה אותי.
"אוקיי…אבל תבטיח לי שתבוא איתי."אמרתי בעקשנות והתרחקתי ממנו מעט כדי לראות את פניו.פרצופו הלבין והפך להיות לבן כמו סיד.היה נראה עליו שהצעתי לא מצא חן בעיניו.
"אל תדאגי,אני אהיה איתך שם."אמר ועיניו נצצו בכאב.לא היה לו מושג כמה הערכתי אותו באותם רגעים.הוא היה פשוט….הבנאדם הכי מושלם,מבפנים ומבחוץ,שאי פעם הכרתי.
"תודה."אמרתי ולקחתי את ידו החמה.הוא לחץ על ידי קלות והלכנו באיטיות אל אדם.כשעיניו הכחולות נפנו אליי הוא מיד הפסיק את עיסוקיו אבל אני חושבת שזה בעיקר בגלל המלווה שלי.
"היי,איזבל.ילד שאני אף פעם לא ראיתי.נשבע לך."אמר אדם בלחץ וצחקק מעט.התעלמתי מתגובותיו אל שון ובצעד אמיץ ביותר שרק כף ידו החמה של שון עזרה לעבור אותו שאלתי:"רוצה להיות חבר שלי?"
"כן!כן,בוודאי!"אמר אדם ובמהירות נישק אותי ארוכות.שון לחץ על ידי,כמעט מרסק אותה.לא יכולתי להסתכל עליו אבל הבנתי מהלחיצות המכאיבות שלו שהמראה שלי ושל אדם זה לא הדבר הכי אהוב עליו בעולם.
"אממ…אדם,אני צריכה לנשום."מלמלתי,מתחמקת משפתיו המשורבבות אליי.הלכתי בזהירות אחורה עד שנתקלתי בחזהו הרחב של שון.הוא עזב את ידי והתרחק ממני מעט,כאילו אני מגעילה אותו.
"מזל טוב.אתם נראים טוב יחד."אמר שון בקול קר והתרחק משם בצעדים גדולים ומהירים.
רק אז שמתי לב מה עשיתי.השאלה הגדולה הייתה:למה עשיתי את זה??הרי אני לא מאוהבת בשון.לא ולא.אבל מסתבר שגם לא באדם.אז למה לעזאזל הלכתי לבקש מאדם חברות כשאני נאחזת בשון הסובל??גיל ההתבגרות הוא קשה.