סיגריה אחרונה- פרק 16

אני וסלע המשכנו ללכת על השביל. הפנים שלי לא עזבו את האדמה. הבטתי באדמה וחשבתי על כל המילים הקשות שהטחתי באיתן. כאב לי. נכון שהוא בנאדם נורא, שהוא עשה דברים נוראיים ושהוא גם גרם לי להרגיש עם עצמי כל כך חרא אבל מילים כאלה אני פשוט לא אומרת. הרגשתי איזה בנאדם רע אני, איזה בנאדם נורא נהייתי מאז שבאתי לפה.
" היי, את בסדר? " שאל סלע. הוא כנראה הרגיש שמשהו עובר עליי. הוא הניח את ידו על כתפי כדי לבדוק אם אני בסדר.
" כן כן " אמרתי לו בחיוך, " תודה ".
" את בטוחה? " הוא שאל.
" לא " אמרתי כמעט על סף בכי.
" מה ירגיע אותך? " הוא שאל והסתובב אליי.
" כלום " אמרתי.
" בואי " הוא אמר ולקח את ידי.
" לאן? " שאלתי כשהתחלנו ללכת.
" בואי נו, אל תשאלי שאלות ". המשכתי ללכת אחריו, עדיין היה אור מוחלט בחוץ. שמעתי כמה דלתות נפתחות, ביקשתי מסלע לבדוק מה השעה על השעון שעל היד שלו והשעה הייתה שתיים. שוב ההפסקה הגדולה הגיעה. איכשהוא בשעות האלה דווקא קורים הדברים הכי מעניינים שלי. סלע הוביל אותי אחריו לאיזור מבודד ליד מגורי הבנים. הוא התיישב ואני ישבתי אחריו על הדשא.
" וזה? " שאלתי בחיוך.
" מקום מפלט לבכי ".
" אני לא רוצה לבכות " אמרתי.
" את רוצה, את סתם לא רוצה שיראו שאת חלשה ".
" כי אני בוכה כבר ארבעה ימים ברצף לכמה דקות, אין לי טעם לבכות יותר ".
" נו, את מוזמנת להתפרק. אני לא אצחק ולא כלום, תרשי לעצמך.. ".
" למה אתה כל כך נחמד אליי? " שאלתי.
" אולי בגלל שאת הנורמלית היחידה פה? ".
" אני לא בטוחה שדיברת עם עוד אנשים פה, איך אתה יודע שאני היחידה הנורמלית? ".
" אני לא בנאדם של הרבה חברים ".
" מפתיע " אמרתי בחיוך.
" למה? אני נראה חברמן כזה? ".
" אפשר להגיד " אמרתי בצחוק.
" סיגריה? " הוא שאל.
" כן, למה לא " אמרתי והוא הוציא מתיקו את הסיגירות.
" אתה לא לוקח גם אחת? " שאלתי כשראיתי שהוא מחזיר את הקופסא לתיקו מבלי להוציא אחת לעצמו. " לא אני לא צריך " הוא אמר.
" מצית? " שאלתי.
" קחי, תהני ". לקחתי שאיפה עמוקה והייתי בעולם אחר. יותר נכון ייחלתי להיות בעולם אחר.
" ספרי משהו עלייך ".
" כמו מה? " שאלתי בחיוך.
" למה את לוחשת? " הוא שאל בצחוק.
" סתם.. אין לי מצב רוח להרים את הקול, או לצעוק. הקול שלי די הרוס מהימים האחרונים ".
" אפשר לחשוב כמה צעקת פה ".
" יותר מידי " נאנחתי.
" אני לא יכול לראות אותך ככה… ".
" איך זה ככה? זה לא שונה מכל יום אחר ".
" את נראית הכי מבואסת שיש.. יותר מבדרך כלל ".
" זה סתם " אמרתי וזרקתי את הסיגריה הרחק ממני.
" עוד נשאר לך איזה חצי למה את זורקת? ".
" אין לי חשק " אמרתי לו ובאופן אוטומטי הראש שלי נפל על כתפו.
" את מסמנת לי משהו? " הוא שאל בצחוק וליטף לי את הכתף הנגדית.
" אה, סליחה " אמרתי וקמתי. הייתי קצת מובכת. הרגשתי פתאום מוזר, משהו כמו פרפרים רק לא פרפרים. הרגשתי קרובה אל סלע כמו שלא הרגשתי קרובה אל אף אחד בחיים שלי.
" היי " הוא אמר וסובב את הראש שלי אליו, " הכל יהיה בסדר, טוב? " הוא אמר.
" ואם לא? ואם הכל יהרס? קשה לי פה.. אני לא יכולה להכחיש… זה המקום הכואב ביותר אני חושבת שהייתי בו בשש עשרה השנים האחרונות ".
" מה עם בתי ספר אחרים? גנים? ".
" היה יותר קל מפה.. אפילו בבית הכל בא בקלות. הרבה כסף בלי שום יחס, אז הכל בה בקלות. לא מסנים לתקן כלום כי חושבים שזמן זה המצטרך החשוב ביותר בחיים, ולכן פשוט קונים ולא מתעקשים על משהו ".
" זה נראה לי טירוף לגדול בבית כזה ".
" מאיפה אתה מגיע? " שאלתי.
" בית רגיל לחלוטין ".
" היה לך טוב? ".
" אני לא יודע.. ".
" מה עם חברים? ".
" סתם אנשים.. אוהבים לפגוע בלי חשבון ולא שמים לב ".
" וחברה? " שאלתי.
הוא הסתכל וחייך אליי. " האמת שאני די בונה על מישהי, אבל זה נראה לי קצת מסובך ".
" למה? היא לא בקטע או שעכשיו בגלל שאתה פה לא תוכל לראות אותה? ".
" היא נראלי קצת מושגעת " הוא אמר בצחוק והתקרב אליי קצת.
" כמה משוגעת? " אמרתי כשהבנתי את הרמז שלו.
" הכי שיש " הוא אמר והשפתיים שלו נגעו בשלי.