מתי היא תשים לב..פרק 10

נקודת מבט הדר-
ישבתי בחדר אוכל עם חברים מהצבא שנשארו השבת, זה קשה להיות בצבא כשאין תמיכה, אני ואמא לא מדברות ואני לא אתקשר ואגיד לאבא שקשה לי כי אבא מאוד קשה לו לדעת שהבת שלו סובלת, הסוכן שלי הוא כמו אבא שני שלי וכמו אמא, הוא מתקשר כל ערב ושואל מה איתי ומזמין אותי אליהם לארוחות והוא יודע על הריב הקטנטן עם אמא שלי, שיחקתי באוכל לא היה לי חשק לאכול,ראיתי את תומר יושב בשולחן מאחורי ומישהי יושבת לידו ומשעינה את ראשה על כתפו, בחורה מאוד נאה, יצאתי מהחדר אוכל לא יכלתי עוד.. עומרי מתקשר אליי גם כל יום, הוא כמו אח, הוא גם יודע על הסיפור שלי,הלכתי לחדר כושר החלפתי לטייצ אדידס וגופייה שחורה, שמתי אוזניות ורצתי בהליכון, יצאתי מהחדר כושר ורצתי מסביב לבסיס איפה שהמגורים, נתקעתי באיזה מישהו "מצטערת מצטערת" אמרתי והורדתי את האוזניות מאוזניי והתנשפתי, שיערי היה מבולגן בקוקו והפוני גם, "אותך חיפשתי!" אמר ולא הבנתי, הוא לא מכיר אותי, "מה, מאיפה אתה מכיר אותי" אמרתי, "אני בבסיס כאן ומחפשים אותך בתורנות מטבח" אמר והמשיך ללכת איתי, נאנחתי ואמרתי "אני אבוא עוד מעט" והחזרתי את האוזניות לאוזן, "קוראים לי דניאל, ולך הדר אני מבין" אמר וחייך, חייכתי בחזרה והמשכתי בריצה, המשכתי לכיוון החדרים, התקלחתי ויצאתי לתורנות מטבח , ניקיתי עם עוד איזה אחד את השולחן ותומר וההיא שישבה איתו מקודם ישבה עליו וחיבקה אותו, לא התייחסתי, אני אלופה בזה, סיימתי לנקות ויצאתי מהחדר אוכל "הדר את היום בשמירה" אמר לי תומר, והמשכתי ללכת, מאז הריב שלנו כבר שבוע הוא מעביד אותי בלי סוף! כל היום, אבל אני לא נשברת,זה לא האופי שלי 'דוגמניות לא נשברות' משפט של אמא.. נכון אני לא נשברת
הלכתי לחדר ונחתי, עד שאני יכולה לנוח "הדר..זה דניאל רוצה לבוא למועדון?" מועדון מקום כזה עם טלוויזחה ספות חדר מגניב, "אני עייפה חבר שלך דפק לי שמירה בערב" אמרתי והוא התאכזב כי הוא לא ענה יותר,אני היתי 'אהובת' ליבו?למה הוא ככה מתייחס, אני לא אמרתי שום דבר רע, "הדרי מה נשמע אני צריכה שתעבדי היום יש סיכוי?" שאל ציון המעסיק שלי בבר
"אני אלך למפקד שלי אני אשאל" אמרתי , בא לי לעבוד עד הבוקר בבר ולהיות ברמנית, זה אהבה
הלכתי למאיה ואמרתי "מאיה אני יכולה לצאת לעבוד בערב ואני אחזור לפנות בוקר לכאן?אני חייבת את העבודה, אני גרה לבד וזה עבודה" אמרתי ומאיה היתה נראת עסוקה, "לכי לתומר" אמרה ורצה מהר כנראה קרה משהו, דפקתי בדלת של החדר שלו, הוא לא ענה, בטח דופק את הבחורה הזאת, באתי ללכת והוא פתח את הדלת שלגופו יש רק מגבת שמכסה את אזור גופו התחתון, "אני צריכה אישור לצאת לעבוד" אמרתי בקרירות והשתדלתי לא לבהות בו, "אני אתלבש ויצא, את מוזמנת להיכנס" אמר אבל נשארתי בחוץ, הוא יצא לאחר כמה דקות ואמר "אז מה את צריכה" שאל, "לצאת לעבודה" אמרתי והוא נשען על משקוף הדלת ואמר "למה לי.. יש לך משמרת בערב ואת בריתוק" בפנים רציניות, "זה יום שישי, היום שכולם באים.. מה הקטע של לעשות דווקא" אמרתי ואני לא מבינה.. "מי עושה לך דווקא תפסיקי לחשוב שכל העולם נגדך ילדה!",השפלתי את מבטי ואמרתי "שבת שלום" והלכתי לחדר שלי והתקשרתי לציון בעל הבר, "ציון מצטערת הם לא נותנים לי לצאת.." אמרתי בבאסה וציון לקח את העניין ליד, הוא כמו אח אבא כזה, "יש לך שם בעיות?רוצה אני אטפל בזה?" שאל ואמרתי מיד "לא, ציון אני מסתדרת " אמרתי וצחקתי בשביל לא להדאיג, סיימנו לדבר ומאיה נכנסה לחדר שלי ושאלה "הסתדרת עם העבודה?" שאלה, "לא זה בסדר, אני מעדיפה להישאר כאן" אמרתי בחיוך, היא יצאה מהחדר ותומר דפק על הדלת "את עדיין צריכה אישור?" שאל ועניתי מיד "לא", נשכבתי במיטה עם מועקה בלב וגוש דמעות בגרון, "מה את נעלבת, את בריתוק אני לא מאמין אפילו שביקשת את זה!" אמר בכעס, "אתה מפריע לי לקרוא" אמרתי ושמתי אוזניות על אוזניי וקראתי את הספר של יאיר לפיד 'עומדים בטור' וקראתי את הספר עד שנרדמתי, "הדר,הדר, יש ארוחת ערב.." העיר אותי קול, הסתובבתי לצד השני רציתי רק לבכות לא לקום!, "טוב אני בחדר אוכל אני אשמור לך מקום לידי" אמר וזיהיתי את דניאל, "אל תשמור אני לא באה" אמרתי וכיסיתי את כל ראשי עם השמיכה והרגשתי את השמיכה יורדת מראשי ודניאל אמר "הדר את לא אכלת גם בצהריים,אני ואת ביחד בשמירה בלילה אני לא רוצה שתירדמי" אמר וצחק, "שונאת את המקום הזה בא לי ללכת מכאן" אמרתי ושפשפתי את עיניי, "זה בסדר, לכל אחד יש את התקופה הזאת" אמר וליטף את פניי, "זה ככה יהיה תמיד.." אמרתי בעצב וקמתי מהמיטה וצחצחתי שיניים, "בשמירה יהיה כיף אני אביא קריוקי" אמר ושמחתי, אני אוהבת כל כך לשיר!!