לא זה לא חלום….

ושוב אותו חלום…..
המסדרון הצר והארוך, אורות לבנים לאורכו ותמונות של אנשים מהעבר תלויות על הקיר
אני מהלכת בכותונת לבנה לאורך כל המסדרון,
מעבירה את ידי על הקיר הקפוא שגורם לצמרמורת בכל גופי
ממשיכה ללכת, המסדרון לא נגמר והאנשים על הקיר רק מתחלפים באחרים
ההרגשה שעיניהן נעוצות בגבי חודרות למחשבותיי, לראשי
ושוב אותו הקול, של ילדה שקוראת בשמי
קולה נשמע מתוק בפעם הראשונה אך כשמקשיבים יותר לעומק היא נשמעת כמטורפת
בדרך כלל בשלב הזה אני מתעוררת, לא יודעת מה ההמשך
הקול מתקרב ואני מתחילה לרוץ, פסיעות רגליי בקושי נשמעות
אך פסיעות רגליה נשמעות, נוקשות בחוזקה על הריצפה
אף פעם בחלומות הקודמים לא ראיתי אותה, אך היא דומה למה שדמיינתי
עורה חיוור, שיערה שחור חלק וארוך, קשת אדומה בשיערה, היא נמוכה ממני בערך בראש
היא לובשת את אותה הכותונת שאני לובשת, רק ששלה מלוכלכת בקצוות ב…. מה זה? דם?
דבר אחד שאותו לא דמיינתי, עיניה האדומות ופיה פעורים לרווחה,
היא לרגע מושיטה יד לכיווני, אך אני לא לוקחת סיכון
אני רצה לאורך המסדרון, כמה שיותר מהר, לא מסתכלת לאחור, לא מעזה לעצור לרגע
רגע אחד קטן בו אני מביטה לאחור, אין כלום אך התמונות כבר נעלמו והאורות הלבנים משנים את צבעם לאדום, נוזל שחור מתחיל לזלוג על הקיר מהתקרה,
אני מפנה את ראשי קדימה, נתקלת בה. אני נתקפת בהלה ומועדת לאחור
'לא תוכלי לברוח, אין טעם לרוץ. הם באים' היא אומרת ומתקרבת אליי
'תתרחקי. אל תתקרבי אליי' אני אומרת ונועצת את עיניי בעיניה. אישוניה גדלים והשחור ממלא כולו את עיניה. היא נעצרת, מביטה בי מלמעלה, פיה נפער שוב וצרחה מקפיאת דם יוצאת ממנו
אני קמה על רגליי, מנערת את הכותונת. 'זה רק חלום. אני עוד מעט מתעוררת' אני אומרת לעצמי ועוצמת בחוזקה את עיניי. מקווה להתעורר כבר מהסיוט הנוראי הזה.
אך כשאני פוקחת את עיניי הכל שקט, היא עומדת מולי וחיוך נפרש על פניה
'הם באים. לא תוכלי לברוח עוד.' היא אומרת ומחווה בידיה לכיוון ממנו שתינו באנו
נקישות רגליים רמות נשמעות ואני מנסה לשכנע את עצמי להתעורר. לשכוח מהסיוט הזה.
אבל הם כבר שם. מהלכים לכיווני. ילדים. פניהם ריקות מהבעה. עיניהם שחורות. פיהם פתוח לרווחה ושיניים חדות נוטפות דם נגלות לעיניי. אני מועדת שוב. הם מתאספים מעליי. כולם שולחים ידיים. ממלמלים דברים. אני צורחת בחוזקה ופוקחת את עיניי.
אני שוכבת במיטתי, אגלי זיעה על מצחי. אני קמה לשטוף פנים. עוד מעט אני צריכה לקום במילא כדי ללכת לבית הספר. אני יורדת למטבח, על השולחן מונח פתק:
'מתוקה שלי, בוקר טוב
יצאתי לעבודה מוקדם היום ואני אחזור מאוחר,
תהני בבית הספר,
אוהבת אמא.'
אני מחייכת ועולה לחדרי לבחור בגדים לבית הספר.
אני מתלבשת ויורדת לאכול. לפני שאני יוצאת אני מעיפה מבט חטוף במראה.
אך במקום פניי הרגילות, נגלות לעיניי פניה של ילדה מטורפת. עיניים שחורות. פה פעור לרווחה החושף שיניים חדות. מאחורי כל שאר הילדים מהחלום.
הדמות במראה מחייכת אליי 'הו זה ממש לא חלום' היא אומרת,
אני מרגישה חבטה חזקה בראשי והכל נעשה שחור.
הדבר האחרון שאני רואה הוא דם. המון דם.
ואז עיניי נעצמות ואני נופלת לשנת נצח. מלאה בסיוטים