הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 39- הזיכרון מכה שנית.

רק שתבינו, זה פלש פרק (פלשים אז אל תתבלבלו)

"מה.. מה זאת אומרת איפה מרי? היא לא איתך?" אמר ויליאם והביט סביבו. החדר המסודר היה עכשיו הרוס ומלא פיח, כאילו מישהו פיצץ שם משהו.
"לא.. היא לא הייתה פה בכלל," אמרה. קול רגליים הרצות נשמע בקרבת מקום ואחריו הופיע גוף קטן. שערה השחור הזדקר סביבה ושמלת המשרתת שלה היתה שרוטה. "נסיכתי!" נשמעה צעקה. אמבר הרימה את עיניה לעברה והקלה עצומה הציפה אותה. "את.. את בסדר.." היא נשענה על משקוף הדלת ונשמה לרווחה, ואז פניה הרצינו. "איך יכולתם לתת לדבר כזה לקרות לה?! זו ממש-"
"הירגעי!" נהם קולו של המלך. "ומה את? את אמורה להיות לידה, לא? הרי את המשרתת האישית שלה." מבטה של מרי נח כעת על ויליאם. "מ.. מה?" שאל מופתע. "אני לא עשיתי כלום.."
"אתה לא, אבל שון כן," אמרה בקול קר. "המלך ממש יודע לבחור את המשרתים שעובדים אצלו, אה?" הוסיפה ולא הורידה את מבטה מויליאם. קולה העוקצני נגע עמוק בעצביו של המלך. "אנחנו נדון בזאת מאוחר יותר. קחו את הרכוש שניצל לכן. אני יקרא למשרתות שיבואו לפה." שמעה אמבר את המלך אומר ואז קרסה שוב, בעייפות גמורה.

אור חלוש הבהב מעליה. היא פקחה את עיניה לאט, ממצמצת לנוכח האור העמום. "ששש… בעדינות.. אל תקומי מהר.." שמעה קול נשי אומר. היא הסתכלה לצד וראתה דמות נמוכה יושבת לידה. היא נרתעה לאחור וקול כאב חלוש בקע מפיה. כל גופה כאב לה. "לאט.." אמר שוב הקול. הדמות התקרבה אליה והיא זיהתה אותה בתור משרתת המטבח –שיר.
"את.. מה קרה לי… האיש.." אמבר התיישבה לאט על מיטתה ואחזה בראשה. הבגדים הקרועים שלבשה הוחלפו ועכשיו היא לבשה בגד שנראה כמו חולצה שגדולה עליה בכמה במידות. שיר או מרי כנראה החליפו לה בגדים..
"האיש?" אמרה המשרתת, לא מבינה על מה היא מדברת.
"מי שפיצץ לי את החדר… זה היה גבר, לא לא, נער הוא.." ראשה כאב כל כך חזק כשניסתה להיזכר. אמבר הרגישה איך פיסות מידע מאותו רגע נעלמות לה, פורחות מראשה.
"את יכולה לספר לי מה קרה שם? האם ראית אותו?" ניצוץ של סקרנות עבר בעיניה כששאלה אותה. היא התקרבה קרוב יותר אליה, מחכה בלהיטות למוצא פיה.
"אני.. אני יכולה לנסות.." גמגמה אמבר. היא עצמה את עיניה והתחילה לדבר…

"היתה נקישה של דלת נסגרת. היא פקחה את עיניה והסתכלה סביבה. מרי לא היתה לידה, היא בטח יצאה לבחוץ. אמבר קמה, התארגנה ופתחה את הארון. היה מעט קר בבוקר אך היא החליטה ללבוש משהו קצר. אולי עוד יהיה שמש בהמשך היום. היה לה מעט קשה לסגור את המחוך לבדה, אך היא הצליחה. בדיוק כשסיימה להתלבש, נשמע פתאום רעש מבחוץ…"

"רעש מבחוץ? מה זאת אומרת?" קטעה את דבריה המשרתת. היא הגישה לנסיכה כוס מים והיא שתתה אותה בשקיקה. "כמו מין.. רעש של ענפים נשברים, חכי.."

"ואז נדם. היא הסתכלה מחוץ לחלון ולא ראתה דבר. צמרמורת מוזרה עברה בה. הרגשה של משהו רע. היא צעדה לעבר המיטה שלה, התכופפה והוציאה פגיון קטן. היא לא ידעה מדוע, אבל אבא שלה הביא לה אותו פעם. הוא אמר לה לסחוב אותו איתה לכל מקום, ליתר ביטחון. מרי לימדה אותה פעם להשתמש בו, בשביל הגנה עצמית. היא החזיקה את הסכין החדה קרוב אליה, נעמדה, ואז ראתה מולה מין איש מוזר.."

"הוא לבש בגדים אפורים אבל לא כיסה את פניו. הוא החזיק מין… אני לא יודעת.." אמרה. מה קורה פה? חשבה. זה לא הגיוני, היא לא זוכרת.
"מה זאת אומרת 'לא יודעת'? את לא יודעת לתאר את זה או לא יודעת מה זה עושה?" חקרה המשרתת. היתה לה הרגשה שהיא יודעת מה קורה פה, אבל רצתה להיות בטוחה לפני.
"לא.. רגע.. זה היה בקבוק. אני בטוחה. הוא זרק את הבקבוק על הצפה, הבקבוק נשבר וקול נפץ עז נשמע. הרגשתי איך גופי עף אחורנית ומתנגש בארון. לשנייה לא ראיתי כלום אבל אחר כך שמעתי קול גרירת רגליים מתקרבים אליי. ידיים גסות אחזו בי והקימו אותי על רגליי. כשניסיתי להיאבק בו נזכרתי בפגיון שבכיס החצאית שלי. שלפתי אותו והנפתי אותו אחורנית. אני חושבת שחתכתי אותו באזור הרגל וירך.." אמבר צעקה שנית, והפעם בכאב מוגבר. היא החזיקה את ראשה בשתי ידיה. המשרתת נלחצה ויצאה לשנייה מהחדר הקטן שבו שהו. היא חזרה כעבור דקות אחדות מלווה בנסיכים ובמרי. כשמרי ראתה את הנסיכה במצב הזה היא קרבה אליה במהירות, מחבקת ומרגיעה אותה.
"ה.. הראש.. הראש שלי כואב.. אני.." מלמוליה של הנסיכה הלחיצו את הארבעה, אך רק מרי –וויליאם- ידעו את הסיבה האמיתי ללחץ.
אדוארד –שלא היו הרבה דברים שהלחיצו אותו- התחיל לנשום בכבדות מעט. המשרתת ניגשה אליו והביאה לא לשתות, כדי שירגע.
"אולי כדאי שתלך לחדרך לנוח. אנחנו לא רוצים שתתעלף או משהו כזה.." אמרה שיר בזהירות, נזהרת שלא לפגוע בכבודו ושלא יפקפק בכך –למרות שהכוונה האמיתית שלה היא פשוט להעיף אותו המחדר- הוא הסתכל על הנוכחים בחדר, שינה צבע מעט ויצא משם.
"האם את..? אה, זו את.." מרי והמשרתת הסתכלו אחת על השנייה ושיחה אילמת עברה ביניהן. ויליאם התקרב אל אמבר וליטף את שערה. היא נרגעה בינתיים. "למה הכל קורה פתאום? מאז המבחנים הכל השתבש כך.." אמר. הוא לא ידע את מה ששתיהן ידעו…

רחוק משם, במרחק יומיים רכיבה (ארבע ימים בהליכה) היו שלושה אנשים. הם נראו כמו אנשים רגילים, אלא אם אתה יודע מי הם. הם סחבו על גבם תיק קטן וקובע קש לראשם.
"מתי נגיע?" שאל הגבוה מבניהם. הוא החזיק את בקבוק המים שלו והתאפק לא לגמוע. הבקבוק כבר היה חצי ריק.
"אם תפסיק לקטר אז בקרוב." ענה לו חברו למסע. הוא היה כמעט בגובה שלו, אבל קצת נמוך ממנו.
"תזכירו לי למה אנחנו עוד הולכים ולא מגיעים לשם ברכיבה?" שאל הקטן.
"כי הכימיקלים שהבאת איתך הרעילו את הסוס, זוכר? והנהג צרח אלינו בגללך.." ענו לו שני שותפיו. השלושה נאנחו ובחוסר רצון המשיכו ללכת.
הוא עוד יהרוג אותם אם יגיעו מאוחר…