לאחי באהבה..

אני זוכרת את היום הזה זוכרת את התאריך זוכרת את השעה שבו יצאת מהים, היום האחרון השעה האחרונה הדקה האחרונה השניה האחרונה עד שיצאת מהבית.. ועד הרגע שלא חזרת.. עד הרגע של השיחה המצמררת מהצבא, 2 מילים הדהדו בראשי "ליאור נהרג" , אני לא אשכח את 2 האנשים שהגיעו הביתה ובישרו את הבשורה.. אבל ליאור זה לא יכול להיות ליאור שלי?מה פתאום הוא יחזור ליאור הוא ליאור, ליאור בטח מתחבא ויצא מהמחבוא שלו בערב.. אמא בוכה.. אני לא מבינה, אמא ליאור חי! הוא לא חי תפסיקי כבר!, למה אמא מתנהגת אליי ככה? אני ילדה בוגרת אני כיתה ט' אני מבינה איפה ליאור, ליאור במכולת בטח קונה חלב כי הוא כועס כשנגמר החלב כשהוא בבית, כן כן הנה הוא יכנס בבית עוד 3..2..1.. ליאור?ליאור? אבל ליאור לא כאן, ליאור לא נכנס בדלת.. ליאור לא כאן ליאור הלך.. לאן הוא הלך?הוא לא כאן.. המילה הדהדה לי בראש אבל ליאור הבטיח שהוא יחזור הביתה הוא אמר שהוא נוסע רק עד יום רביעי והוא.. הוא לא חזר
"שום דבר לא יפגע בי.. שום דבר.. לא אישה לא כדור לא מחבלים שום דבר!" זה היה המשפט שלך ושל כל החברים שלך.. אבל עכשיו אני קיבלתי את משמעות ההמשך של השיר..
"אם יקרה לך משהו אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר!!אין חי טעם לחיים, אין לי טעם למחר.." אין לי טעם לחיים, אין לי מה לצפות למחר… כי אתה לא כאן..
"אם אתם עומדים כאן מעליי כנראה שלא עמדצי בהבטחתי, מצטער בחיי מצטער ב-ח-י-י!!" אז ליאור לא עמדת בהבטחה שלך.. והנה אני עומדת מעליך ומספידה אותך… אין לי טעם לחיים.. אין לי טעם למחר… המחשבה הזאצ שמהדהדת בראשי..
עבר שנה מאז המות שלך וכח רגע מרגיש לי כמו נצח, אנחנו מנסים לחיות אך ללא הצלחה, בכל מקום אתה נמצא… אני מרגישה אותך ליאור ברגעים הקשים וברגעים המאושרים שבחיי, חבל שאצה לא כאן איתי מוחשית..
אני יושבת ליד אמא שמלבישה את אורן אחינו הקטן, הוא בן 5, הוא מבין הרבה..
"אמא הולכים לבקר את ליאור?" שאל אורן.. זה צבט לי בלב שככה הוא פוגש אותך
"כן חמוד" אמרה אמא ושמעתי אותה נשברת בתוכה
"למה הוא לא מזמין אותנו להיכנס לבית שלו?למה הוא לא יוצא להגיד שלום" אמא נשברה ויצאה מהחדר ושמעתי את דמעותייה,
"ליאור לא כאן, הוא עבר למקום טוב יותר" אמרתי וחיבקתי את אורן, הכאב הזה עצום..
"לאן הוא עבר?הוא עבר לתילאנד?למה הוא לא נפרד ממנו, הוא כועס עליי?בגלל זה הוא לא בא?" שאל אורן , הוא שואל יותר מידי שאלות.. "הוא חא כועס עלייך, הוא פשוט לא יכל להיפרד ממנו, וא היה חייב ללכת ולא יכל להיפרד ממנו.. אבל הוא כאן תמיד בתוך הלב שלך" אמרתי והנחתי אצ ידי על ליבו, "את תעברי לגור איתו בתילאנד?הוא הבטיח לך שהוא יקח אותך לתילאנד , זה מקום יפה?הוא גר במקום יפה?מתייחסים אליו יפה?אני יכול לבקר אותו?" שאל ודמעוצ הציפו אצ עיניי
"לא.. אי אפשר לבקר אותו, אנחנו ניפגש איתו בסוף.." אמרתי והחזקתי את הדמעות
כמו כל שנה הגיע האזכרה שלך.. עברו 14 שנה, אני נשואה ,נולדה לי ילדה קוראים לה ליאור, היא הכניסה למשפחה אר, אחרי כל החושך והעצב שהיה בזמן שאתה ליאור אחי הלכת.. אני מרגישה אותך בכל רגע ורגע, בחתונה שלי הרגשתי אותך לידי בחופה ובלידה הרגשתי אותל גם.. אנחנו יושבים כולנו סביב הספה ואורן אח שלנו מדבר ומספר הוא בן 18 וחצי הוא בצבא..
"אני מרגיש את זה כמו אתמול ששאלתי איפה ליאור, אמרתם שהוא עבר למקום טוב יותר ושניפגש איתו בסוף, עברו 14 שנה וליאור לא כאן.. תמיד בתור ילד חשבתי למה הוא לא מזמין אותי למה הוא לא מדבר איתי למה הוא עזב ונסע רחוק.. אבל ליאור לא בא וליאור לא חזר.." לא יכלתי לשמוע עוד מהסיפורים והלכתי לצד..
נקודת מבט ליאור המנוח-
אני יושב לידכם מרגיש אותכם ורק ליאור הקטנה מרגישה ורואה שאני לידה, אני המלאך השומר שלה, אני איתה כל הזמן וכל הדרך, עם כל אחד מבני המשפחה, ליאור הקטנה בת שנה והיא הוציאה מילה ראשונה מפיה "ליאור כאן" וכל המשפחה היתה בשקט ולא הבינה
"אני כאן, אני כאן היייי אתם שומעים אותי?" לא.. אני רוח.. חיבקתי את ליאור הקטנה וחזרו אליי הכוחות….