פגישה

"…you make me feel like .."
"שיר, תפתחי את הדלת!" היא הורידה את האוזניות מאוזניה ונאנחה קלות.
"שיר, שאני לא אגיד-" התחילה אחותה לומר שוב כששיר פתחה את הדלת. היא הביטה באחותה במבט אדיש אז אמרה, "מה את רוצה?"
"סיכמנו שאת באה איתי לקניון, זוכרת? אמרת שאת צריכה חצאיות חדשות…" אה, נכון. היום יום שני. היא הבטיחה לנוי שהיא תבוא איתה. "טוב, חכי לי בסלון, אני כבר באה." אמרה וסגרה את הדלת. היא ניתקה את הכבל של האוזניות מהמחשב, כיבתה אותו, החזירה את העכבר למקום ופתחה את הארון. עכשיו המשימה היא למצוא חצאית שלא קצרה מידי ולא קרועה –דבר שדי קשה למצוא ארון שלה. היא עברה על במבטה על הטור של החצאיות הכחולות, ואז על השחורות, הלבנות ואפילו על הורודות.
"שיר!?" קראה לעברה נוי בקוצר רוח.
"אני באה, אני באה.." ענתה. היא שלפה לבסוף חצאית בצבע ירוק-זית, חולצת בסיס שחורה ועליה חולצה בצבע אפור ועליה כלב. היא לקחה את נעלי האולסטאר השחורות שלה ויצאה מחדרה –לא לפני שלקחה את הארנק שלה איתה.
"יאללה, יצאנו." אמרה נוי בעליזות ונעלה את הבית.
הן הגיעו לקניון והתחילו להסתובב בין כל החנויות."אז מה איתך?" פתחה שיר בשיחה לאחר זמן קצר של שקט.
"את יודעת, קשה בלימודים, עוזרת לאמא כשאת לא פה, עוד לא הגשתי את הריקוד… שגרה." קולה נשמע פחות עליז עכשיו, כאילו חסרונה של שיר בבית מכביד עליה.
"טוב את תמיד יכולה להתקשר אליי עם את צריכה משהו," אמרה שיר בקול מנחם. "את רוצה גם לקנות משהו?" הוסיפה.
"אממ.. כן. אבל לא עכשיו. נעבור שם בסוף." אמרה וגררה את שיר לתוך אחת החנויות.
החנות היתה גדולה ומחולקת לשני חלקים. צד של בנים וצד של בנות. הן נכנסו לצד של הבנות ושיר עקמה פרצוף. רוב הבגדים שהיו שם היו או קצרים או מכנסיים. לא חצאיות.
"בואי נשאל את אחת העובדות פה." אמרה נוי לפני שאחותה תסיק מסקנות. היא נכנסה עמוק יותר אל החנות, ניגשה לאחת הבנות שם, וחזרה לשיר כשהיא מלווה אותה. "זאת אחותך?" שאלה את שיר. היא הנהנה לאות כן. "היא אמרה שאת צריכה חצאיות .. אממ.. יש כאן כמה, את יכולה לבדוק אולי משהו ימצא חן בעינייך." היא הובילה אותן אל סוף החנות, שם היה מתלה קטן שבו היו חצאיות בכל הצבעים. שיר הסתכלה על האישה וקראה את השם שהיה כתוב על הצג, 'מוריה'. "תודה מוריה," אמרה שיר והיא הלכה.

המדידות נמשכו הרבה זמן אך לבסוף גם שיר וגם נוי מצאו כמה חצאיות –אם כי נוי מצאה יותר-
הן ישבו עכשיו בגינה ליד הקניון כשבידיהם גלידה בטעם וניל דובדבן, הטעם האהוב על שתיהן. בדיוק כשהם באו להתקדם חזרה לקניון עברו לידן שני בנים. הם התיישבו ליד המגלשות ואחד מהם הסתכל על שיר- והיא לא שמה לב לזה, כמובן. "את לא באה?" שאלה שיר את נוי וראתה שהיא מסתכלת על שני הבנים. היא נאנחה קלות ולחשה לה באוזן, בשקט. "את רוצה לדבר איתם?" מבט מופתע עלה על פניה של נוי והיא אמרה משהו שהפתיע אותה. "לא… אחד מהם דווקא הסתכל עלייך." שיר התיישבה חזרה והסתכלה על השניים. אחד מהם נראה לה בערך בן 17, בגיל של נוי והשני, השני נראה בן 20, בגיל שלה. היו לו עיניים חומות (כן, היא הצליחה לראות את הצבע), שיער שחור קצר ותווי פנים בוגרים, אבל היא עדיין חושבת שהוא בן 20.
"נוו," דחקה בה נוי. "לכי לדבר איתו." שיר היתה מסרבת ואומרת שאין טעם בכלל אם לא היתה רואה את הכיפה שלראשו. היא אמרה לעצמה פעם שלא משנה אם מי היא תתחתן, העיקר שהיה לו לב טוב. אבל היא גם ידעה כמה זה חשוב להורים שלה שהוא יהיה דתי…
"ומה איתך?" שאלה אותה. נוי חיוכיה את חיוכה המעודד (אחד שאומר שהיא מבטיחה לשמור סוד מאמא) ואמרה, "אני הולכת לקנות את מה שאני צריכה." אמרה. לפני ששיר הספיקה להגיד משהו נוסף, הנער בעל השיער השחור ניגש אליה.
"היי," אמר. היה לו קול מתוק. עדין ומתגלגל.
"היי, אממ.. קוראים לי שיר.." אמרה לו. היא הסתכלה לעבר המגלשות וראתה שהילד שהיה איתו נעלם.
"אה," אמר כשראה לאן היא מסתכלת. "זה היה אחי. הוא בדיוק לפני מבחן חשוב אז הוא הלך. לי קוראים אורי." הוסיף. הם התחילו ללכת בלי לשים לב באמת לאן הם הולכים.
מסתבר שהיא צדקה והוא בן 20, יש לו תפקיד פשוט בצבא (עקב בעיות בריאותיות) הוא אכן דתי והוא מת על גלידת וניל דובדבן (היא גילתה את זה אחרי שהוא חטף לה את הגלידה מהיד)…
הם דיברו על כל הנושאים המשותפים שלהם, על כל הדברים שאולי יעשו בעתיד. שיר לא חשבה שאי פעם שיהיה לה כל כך כיף לדבר כך אם מישהו בחופשיות.
"טוב אז.. אני צריכה ללכת," אמרה כששמו לב שכבר מאוחר. היא היתה צריכה לחפש את אחותה. "אז, נדבר..?" אמרה בין חשש כזה, כאילו הוא יגיד לה "סליחה היה כיף לדבר איתך אבל לא מעבר".
"כן." הם החליפו מספרי פלאפון והיא נפרדה ממנו לשלום. שיר התקשרה לנוי והיא אמרה לה שהיא כבר בבית. "אז נהנת?" שאלה אותה.
"כן.. היה.. היה לי כיף, והוא אפילו אמר שנדבר שוב…" היא סיפרה לה הכל עד שהגיע הביתה. שיר נכנסה לחדר שלה, נשכבה על המיטה וחשבה.
אם היא לא היתה מבטיחה לנוי בשבוע שעבר שתבוא איתה לקניון היא בטח לא היתה פוגשת אותו.
אם הן לא היו יושבות בספסל שגינה אלא בספסל שליד הגלידרייה (כמו שהיא רצתה לפני) היא לא היתה פוגשת אותו.
אולי זה סתם צירוף מקרים אבל היא שמחה שככה הדברים התנהלו.