סוף סוף הגעתי ללונדון 9

פרק 12:
(נקודת המבט של אלי-המשך)
יום למחרת כולנו מיהרנו לקניון, עברנו מלא מלא מלא חנויות בגדים בזכות לירון, בכל חנות לירון קנתה לפחות 8 חולצות או חצאיות, גל צלמה אותנו כל אחת בתלבושת שונה באייפון שלה, עשינו כל מיני פרצופים והשתגענו בחנויות עד שהמוכרים היו אומרים לנו להפסיק להשתגע, זה היה מאוד מצחיק, בסוף כל יום אכלנו ארוחה ממש משמינה אבל לא השמנו אפילו קלוריה כי כל היום היינו שורפות את כל הקלוריות בהתרוצצות בקניון (תודה לירון! כואבות לי הרגליים!), יום אחד טומי אמרה שהיא לא רוצה ללכת לקניון היא רצתה לספר לנו משהו,
"אה..תקשיבו רגע" אמרה טומי בזמן שגל ולירון רבו על המחליק, אביה התאפרה ואני אספתי את השיער,
"לא הכי מתחשק לי ללכת לקניון, לא שזה לא כיף כן, פשוט יש לי משהו חשוב לספר לכן.."
"מה?" שאלנו ארבעתנו, "אחרי ששלחתי לנייל הודעה, ילד שחיבבתי פעם בא לחדר שלי התיישב לידי ונישק אותי, צרחתי עליו שיילך והוא הלך, אבל זה היה ממש מוזר.. מה פתאום הוא מוצא בי?"
"אולי הוא מחבב אותך" אמרה גל אחרי שחטפה מלירון את המחליק, "לא,לא נראה לי" טומי ענתה,
"שווה לך לנסות לא?" אמרה אביה, "אולי" טומי הוסיפה, "תתקשרי אליו ותשאלי אותו", "מה למה נראה לך שאני אתקשר אליו ואשאל אותו?! זה ממש מביך! אני סך הכל בת 14.5!", "אז מה?" הוספתי.
היא הסתכלה על ארבעתנו במבט מופתע, "נוווו" דחקתי בה, "בסדר,בסדר", היא התקשרה אליו ושמה על רמקול, "זה מחייג! זה מחייג!" התרגשו גל ואביה, לירון החזיקה את הנייד.

"הלו?" ענה קול עייף.
"היי…זה בן?" שאלה טומי.
"כן, מי זה?"
"אה…טומי"
"את נשמעת לא בטוחה"
"זאת טומי"
"חח טוב מצטער על אותו יום."
~תגידי לו שאת סולחת לו~ אמרה לירון,
"זה בסדר" אמרה טומי, "חשבתי אולי אתה רוצה להפגש?"
"את בטוחה שאת רוצה?"
"בטוחה, נפגש בפארק בשש?"
"טוב, נפגש שם, אני מאוד מצטער"
"אמרתי שאני סולחת לך" אמרה טומי בטון מרוגז.
"טוב, ביי"
"ביי" טומי ממש התעצבנה.

"למה גרמתן לי להתקשר אליו?! אתן רציניות?! מה אני יעשה עכשיו?! למה לא עצרתן אותי?!"
"את אמרת הכל לבד אנחנו פשוט ישבנו לידך והסתכלנו" אמרה לירון, טומי גלגלה עיניים ויצאה משם.

—————נקודת המבט של טומי———
אני לא מאמינה עליהן! ועוד על אלי! יואו!! מה אני יעשה עכשיו?! אני לא יכולה להבריז לו… אני יותר מדי עצבנית מכדי לחשוב עכשיו!!

נכנסתי להתקלח, מקלחת זה הדבר היחיד שמרגיע אותי במיוחד כשאני עצבנית… בקשתי סליחה מהבנות, הן סלחו לי וחבקו אותי, לקראת השעה שש בחרתי בגדים, גופייה ורודה כהה מכנס קצר בצבע טורקיז ונעלי אולסטאר שחורות.

החלטתי ללכת לפארק לבד וברגל, הייתי טרודה במחשבות, ניסיתי לנקות את הראש עם מוזיקה אבל זה לא כל כך עזר, למה התרגשתי?

בן רץ לקראתי, "היי" אמר מתנשף, "היי" אמרתי בחיוך קטנטן, "מה קורה?" , "בסדר, איך אתה?", "בסדר", התיישבנו על הדשא, הוא סיפר לי על הקיץ המוזר והמצחיק שלו וגם הוא סיפר לי על איך חברה שלו נפרדה ממנו לטובת מישהו פופולארי יותר, ממש ריחמתי עליו.
אני סיפרתי לו על לונדון ועל ישראל ועל נייל, "אני ממש מצטער", "זה בסדר, אחות שלי פה עם חברות שלה שהן גם די חברות שלי" הוא חייך.
חייכתי אליו בחזרה, קמנו והתחלנו להסתובב, התחיל להיות קר אז הוא הביא לי את הסווטשירט שלו, הוא היה ממש נחמד, דברנו על כל מיני דברים, בסוף כשהוא ליווה אותי הביתה (בנות, הגיע הזמן שתדמיינו מוזיקה קיטשית של קומדיות רומנטיות), הוא חיבק אותי, נתתי לו נשיקה קטנטונת על הפה (לא רציני), הוא חייך והלך, "אני אדבר איתך מחר", "טוב, ביי", "ביי"

פתחתי את הדלת של הבית וכל הבנות רצו אלי צורחות "ראינו מהחלון! אעאאע לטומי יש חבר לטומי יש חבר לטומי יש חבר לטומי יש חבר!" "די!" אמרתי להן מחייכת, "די פשוט די" התחלתי לצחקק, פתאום קלטתי שעדיין הסווטשירט שלו עלי הלכתי לישון כולי מחוייכת :)

יום למחרת הוא התקשר אלי "היי חמודה"
"היי", חייכתי (רק שתבינו שעוד הייתי במיטה עם עיניים עצומות),
"מה קורה?"
"בסדר"
"רוצה להפגש אחרי ארוחת בוקר? ניקח את הכלב שלי לטיול"
"אהה טוב" ניסיתי לעצור את הפיהוק האוטומטי שלי כשאני קמה ולא כל כך הלך לי אז נשמעתי כמו איזה כלב ים.
"טומי את נשמעת חולה"
"לא חח אני בסדר פשוט השתחרר לי פיהוק"
שנינו התחלנו לצחוק ולהגיד את המילה "השתחרר"

כעבור שעה או שעתיים, נשמעה דפיקה בדלת, רצתי מהר פתחתי את הדלת בחיוך ענקי ומסתבר שאלה היו הבנים, "היי" אמרתי, "היי בחזרה גם לך" אמרו, הם נכנסו כל אחד חיבק את החברה שלו ונישק אותה, חוץ מזאיין שחיבק את מרי..
חיבקתי את נייל "אני סולחת לך ניילר"
הוא חייך, בסוף בן הגיע וראה את כולם הוא אמר שלא היה לו כח להביא את הכלב חייכתי, בסוף נייל לקח את כולנו לננדוס :)

בסוף החיים הסתדרו מעצמם, לי יש חבר, לחברים הכי טובים שלי יש חבר (להקת וואן דירקשן), הודעה חשובה אלי וליאם התחתנו!!! הייתי בחתונה היה ממש יפה, גל, אביה ולירון גם התחתנו כל אחת עם הגברבר שלה חחח וזאיין מצא את האחת שלו בחתונה, שושבינה אחת…
נהייתי סוג של מקובלת (במובן הטוב, לא הפכתי לפקאצה או משהו..) גם דניאלה ורוני נהיו מקובלות (באותו מובן), שתיהן השיגו חבר!!

אמא שלי ואבא התחתנו מחדש וכולנו חיים פה בקליפורניה, (ברור שכל חופש אנחנו גרים בלונדון), לאלי וליאם יש כבר דירה משלהם הם לא חיים איתנו :)

עכשיו אני פשוט אוהבת את החיים שלי ומעריכה כל שנייה מהם :)