זה באמת נגמר?

שניה אחת, אני מוכנה? זהו?הייתי מופתעת, אני עדיין. איך זה יכול להיות?
אני עומדת מול לוח השנה ומחייכת, עוד רגע וזה מגיע, כל כך מהר. שוב מחייכת. אני כבר גדולה, ממש ענקית.
איזה כיף, או שלא? כיף שזה נגמר? הרי משהו חדש מתחיל! שוב להתרגל? ועכשיו עם יותר לחץ?! לא, לא.. זה מסובך מדי, לא יכולה. אבל כולם נשארו איתי, אמא, אבא, אח ועוד אחד..
חברות, חברים.. הכל בסדר. אני בסדר.
הנה זה מגיע, ההתרגשות הזאת בבטן שזה נגמר. החופש הגדול שמחכה לי, הקיץ, הכיף. אני מזיזה את לוח השנה הצידה והולכת למראה. השתנתי? הרבה? אולי גבהתי, אולי שמנתי, או הרזתי? השיער קצר, סיפרתי אותו. הבגדים השתנו, הטעם הקודם הוחלף.
החלומות וההשגים השתנו ואני רואה הכל במראה. דרך העיניים, דרך הפה, דרך הגוף. וואווו, באמת השתנתי. אני נוגעת בכף ידי במראה וחושבת, אני באמת בגיל ההתבגרות? באמת כל השנים האלה חלפו? עבר הגן, עבר היסודי וחלפה החטיבה. אני בתיכון עכשיו, וגם זה הולך להגמר. מעניין איך מרגישים כשגדולים, מעניין מה הם חושבים על מתבגרים. מממ… מעניין איך הרגשתי כשהייתי קטנה ובמה זה שונה…
כל כך הרבה עובר בראש בכל כך קצת זמן. הטיול השנתי, השבת עם השכבה, חודש ארגון בבני עקיבא עם השבט שלי, אני מדריכה, הקושי של המבחנים, החיוך לאחר שקיבלתי 100, הכעס מ60, השמחה מהיומולדת, יום העצמאות, ובכלל מזמן הייתה חנוכה? זה היה מזמן? מרגיש אתמול… זוכרת הכל ובהלם שזה נגמר. לא מאמינה לרגע.
אתם מאמינים שזה נגמר? אני לא.