חורים של אחרים: פרק 6

כשחזרתי הביתה והטלתי את עצמי בעייפות על המיטה הרכה שלי בחדר צלצל הפלאפון שלי. לפי הרינגטון זו הייתה דין, בטח רוצה לדעת מה קרה עם אלעד.
לקחתי אותו מהשידה שליד ראש המיטה מבלי להסתכל אפילו ועניתי לשיחה, שמה את דין על רמקול.
"אה?"
"מיקוש, מה הערתי אותך?"
"לא."
"יופי, תקשיבי, דיברתי לפני דקה עם גור ו – "
נאנחתי. "כבר חשבתי שאת מתכוונת לשאול מה קרה עם אלעד."
דין הפסיקה לרגע את הדיבור המהיר והשוטף שלה. "מה? כן יופי. אז את מקשיבה?"
"כן, חברה תומכת ומבינה שכמותך, ברור שאני מקשיבה."
יכולתי לשמוע את נהמת הבוז של דין. "גור דיבר איתי וקבענו להיום בערב בקפה. כולל אותך."
"תודה באמת ששאלתם אותי, חברים מתוקים," אמרתי והתהפכתי על גבי, בוהה בתקרה הלבנה.
"הוא אמר שכולם באים היום. אני, את, אורן ודור."
"וזהו?" שאלתי והבטתי על הפלאפון.
"כן, מה, עוד מישהו היה אמור לבוא?"
הנחתי את ידי על בטני באנחה. "לא, סתם. חשבתי שהחברים הפלצנים של אורן יגיעו. אלה שבאו באמצע המסיבה."
"אה, לא, אני לא חושבת שאלעד בא."
נאנחתי. "לאו דווקא חשבתי עליו, אבל תודה שאת מתעניינת באמת."
"אה, וואלה. איך איך היה לכם היום באמת?"
"בסדר. נראה לי."
"טוב, אל תשכחי. הערב, בקפה, בשבע!" אמרה ונתקה.
"ביי…" מלמלתי לטלפון והנחתי אותו על הכרית לצידי.
דפיקה חלושה נוקשה על הדלת, ומיד אחריה נפתחה. גור נכנס לחדר, וסגר את הדלת מאחוריו. מכנסי הג'ינס המשופשפים שלבש נתלו רופפים על עצמות האגן שלו. אני חושבת שזה הג'ינס שאני קניתי לו ליום ההולדת לפני שנה.
הוא התיישב לצד רגלי על המיטה, ולאחר שניה נשכב על הגב לצידי, דוחק אותי לפינת המיטה כדי לפנות לו מקום מרווח דיו להשתחל בו בנוחיות.
הוא שתק. הצצתי לראות מה הוא עושה. הוא בהה בתקרה, וקצה לשונו הליחה את שפתיו שהיו די סדוקות.
החזרתי את ראשי למקומו, על השקע שנוצר בכר ובהיתי גם אני בתקרה. היא הייתה לבנה, פה ושם כתמים בצע דהוי בצבצו בפינות החיבור שבין התקרה לקיר. בטח הופיעו כשאבא ואמא צבעו לי את החדר.
גור בלע את רוקו בקולניות, ושמעתי את שפתיו נפתחות.
"כל כך כיף לשמוע אותך שותקת."
הצצתי בו. "אה?"
"את כל הזמן מדברת, בלי הפסקה. נחמד לדעת שיש עליך גם מתג של off לפעמים."
עשיתי פרצוף וחזרתי לבהות בתקרה. שמעתי אותו מגחך חצי גיחוך, ואת הסדינים נחבטים במכנסיו המשופשפים כאשר הסתובב עליהם והתמקם על צידו, כשפניו מופנות אלי.
"דין סיפרה לך על היום בערב?"
הנהנתי.
"יופי," אמר, והשעין את ראשו על ידו. מרפקו סימן שקע בכרית שלצידי, וכך, אחרי ששינה את תנוחתו והתמקם קרוב אלי הרחתי ריח בושם זר.
סובבתי אליו את ראשי. "אתה התמזמזת עכשיו עם אורן?"
הוא הסב את מבטו. עיניו צעקו את התשובה. "לא!"
התרוממתי ונשענתי גם אני על מרפקי. "או, כן!" קירבתי את אפי אל חולצתו. "אתה עכשיו אפילו מריח כמוהו."
גור גלגל עיניים. שלחתי יד ודחפתי אותו בכתפו, והוא נשכב חזרה על גבו.
הטלפון שלי צלצל שוב. נאנחתי והתמתחתי מעל גור, שולחת יד לקחת את הפלאפון. הצמדתי אותו לאוזני ונשענתי על היד. "הלו?"
"אני רק מוודה שאת לא מתכוונת להבריז היום."
נאנחתי. "דין…"
"לא, כי אם כן אני הולכת – "
"אל תדאגי, גם גור בא לוודא את זה," אמרתי והבטתי בו. הוא בהה בתקרה, יד אחת מונחת על בטנו והשניה משחקת בקווצת שיערות מתולתלות בראשו. הוא חייך חיוך קטן כשהזכרתי את שמו והמשיך לבהות בתקרה.
"אה. יופי."
"יופי," אמרתי וחייכת לפאלפון. "עכשיו את יכולה להפסיק לנדנד?"
היא מלמלה משפט מחאה אבל ניתקתי את השיחה עוד לפני שהבנתי מה רצתה להגיד, וזרקתי את הטלפון על הכרית שלי.
הוא צלצל שוב. גור צחקק ונענע בראשו. הרמתי את הפלאפון. "כן?"
"אני שונאת שמנתקים לי את הפלאפון בפרצוף – "
ניתקתי את הפלאפון ותחבתי את ראשי בין ידי על הכרית, נאנחת בקול מעוצבן.
הטלפון צלצל שוב בידי.
גור התרומם וחטף את הנייד מידי.
"דין, אני נשבע שאם את עוד פעם מתקשרת ואני צריך לשמוע שוב את הצלצול המעצבן הזה, אני נשבע לך – אה, אממ, כן. היא פה."
הרמתי את ראשי. גור דיבר בלי קול. אלעד.
כיווצתי את גבותיי בשאלה. "מה הוא רוצה?" לחשתי.
גור משך בכתפיו והמשיך לדבר אל הטלפון. "אהה… אהה… כן, שניה…"
הוא הסתובב במקומו עד שנעצר, מול פלאפון קטן ולבן שלא הבחנתי בו קודם. גור לקח אותו וסובב אותו בידיו. "כן, הינה הוא." הוא הסתובב אלי, מביט בי. "אם אתה יכול לבוא לקחת אותו?"
משכתי בכתפי. "אממ, תשמע אלעד, אני לא חושב שזה זמן טוב עכשיו."
נעצתי בו מבט. "מה?"
הוא גירד בעורפו. "כן, אבל תשמע. אנחנו הולכים היום כולם לקפה היום בערב, ומיקה תשמח לתת לך אותו שם."
"מה?" קמתי מהמיטה ומיהרתי אל גור, מנסה לחטוף את הנייד שלי מידיו.
גור צחקק. "כן, אהה. אני מבין."
"נו קרצייה, תביא לי את זה!"
"טוב, אז היום בשמונה בקפה."
"לא, רגע. אלעד, אל תקשיב לו! אלעד!"
"כן, יופי, שם. ביי."
הוא ניתק את השיחה ודחף אלי את הנייד של אלעד. הזעפתי אליו פרצוף.
הוא בהה בי ונאנח. "אוי, תסתמי כבר." הוא נשכב חזרה על המיטה. "אני מנסה לסדר לך חיים ואת מתנהגת כמו פוסטמה."
שילבתי את ידי ברוגז. "תודה לך גור, אבל החיים שלי בסדר גמור, גם בלי עזרתך."
גור נחר. "כן, בטח."
הטלפון הניד שלי שעל השולחן צלצל. הרמתי אותו והצמדתי אותו לאוזן במהירות. "אלעד?"
"לא, זאת אני, רק רציתי לוודא שאת באה היום לקפה."
"דין!"
"ביי!"
הנחתי את הפלאפון על השולחן והבטתי בגור. חיוך משועשע נמתח על פניו, כזה שאומר "אמרתי לך!"
"טוב, אתה צודק, אני צריכה חיים."

"אוי, בחייך דין. תעזבי אותו."
דין הסתובבה חצי סיבוב אלינו והזעיפה פנים אל גור. הוא בתגובה חייך בנינוחות ולגם מכוס השוקו שלפניו. דין הסתובבה חזרה אל המלצר וצחקקה.
"אוי, היא חייבת לעשות את זה לכל מלצר חתיך שנראה?" מלמלתי ודחפתי לפי עוד חתיכה של עוגת קצפת ברוגז.
"כן," אמרה דין בקול עליז ונדחסה למקומה לצידי. בין אצבעותיה היא נפנפה מולי בפיסת דף עם מספרים.
"מה זה, שליפים במתמטיקה?" גור חטף את הנייר מידה וקירב אותו אל פניו.
"לא טמבל," אמרה וחטפה חזרה לפני שהספיק לקרוא. "זה מה שנקרא, כוח נשי."
נחרתי. "כן, בטח."
היא נעצה בי מבט, בדיוק כשהכנסתי לפי עוד חתיכה ענקית מהעוגה. השתנקתי. "מה?"
היא הניפה את שיערה אל מאחורי כתפה בדרמתיות האופיינית לה. "זה שחיי האהבה שלך לא משגשגים מאז אלעד, זאת לא אשמתי."
גור נשען על משענת כיסאו. "ואם כבר מדברים על החמור."
הרמתי את מבטי, פוגשת במבטו המשועשע של אלעד מולי. בלעתי בקושי את החתיכה שבגרוני. "היי?"
הוא צחקק. הוא העביר את אצבעו על פניו, ממש ליד השפתיים. "יש לך כאן קצת…"
העברתי את לשוני והרגשתי בקצפת המרוחה על לחיי. הוא חייך והגיש לי ממחטה. ניגבתי את הקצפת מפני וקימטתי את הממחטה לכדור מעוך. תחבתי אותו ברווח שבין צלחת העוגה שלי לבין מתקן הממחטות שעל השולחן. "תודה."
אלעד גרר כסא והתיישב עליו.
"באת לבד?" שאל גור. אורן בדיוק התיישב לצידו והניח על השולחן צלחת עוגיות שוקולד ריחניות וכוס קפוצ'ינו. אלעד שילב את ידיו על השולחן, מולי, ואז שיחרר אחת מידיו והעביר אותה בתלתליו החומים. "כן," חייך. "האמת, שבאתי רק לקחת את הנייד שלי." הוא הסתכל עלי. "אני לא רוצה להפריע."
"לא, אל תדאג," חייך גור ונטל חצי עוגייה מצלחתו של אורן. "מיקה הזמינה אותך, אתה לא צריך להתבייש."
דין ואורן נעצו בי מבט, שגרם לי להשתנק ולהיחנק מהעוגה. גור הסתובב אלי. "את בסדר?"
בעטתי ברגלו. הוא השתנק מהמכה. כחכחתי בגרוני. "כן, ברור."
אלעד נשען על מושבו בנינוחות., והביט בנו. הוא נראה משועשע משהו. "שכחתי כבר כמה כיף איתכם," אמר.
דין וגור נעצו בו מבט. אורן נשאר שקט במקומו, אבל קול לעיסותיו כבר לא נשמעו. אני רק שלפתי מכיס מכנסיי את הנייד הלבן של אלעד וגררתי את הכיסא ברגלי לאחור. "אלעד, אתה בא?"
אלעד נעץ את מבטו בנייד שבידי וקם. "כן, ביי חבר'ה."
"ביי!" ענו לו כולם ביחד וחזרו להתלחשש ביניהם, נועצים בנו מבטים. נעצתי בגור מבט ארסי ופתחתי את דלת הקפה. האוויר הקריר פרע את הקוקו שלי והרים מעט את החולצה שלי. אלעד שלח יד וסידר חזרה את חולצתי, בטבעיות. "קרה משהו?"
"לא," אמרתי וחפנתי בידיו את הנייד שלו. הוא אחז בו וסובב אותו בידו. הוא חייך והביט בי. "את נראית כאילו את רוצה לרצוח מישהו, ואני נבחרתי ברוב קולות להיות הקורבן."
"אל תתלהב, אלעד," אמרתי והבטתי בו. "גור רק צחק קודם."
הוא כיווץ את עיניו. קמט קטנטן ומוכר הופיע במצחו. כשהרוח פרעה את תלתליו והעיפה אותם לאחור הוא נראה ממש כמו לפני שנתיים, לפני שהופיעו התלתלים.
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שלא הזמנתי אותך."
הוא הפנה את ראשו הצידה. על פניו התלבשה הבעה מוכרת. הבעה נפגעת שכרסמה לי בבטן.
"טוב, לא בדיוק ככה…"
"בסדר, קלטתי." הוא רכס את הקפוצ'ון שלבש והעביר יד בתלתליו.
"לא, רגע. אלעד – "
"זה בסדר מיקה. קלטתי את הרמז."
שלחתי אליו יד. "לא התכוונתי…"
"אני יודע," אמר. הוא הסתובב ללכת ממני. "את אף פעם לא מתכוונת."