חצי שנה אחרי המסע לפולין , וזה נפל עליי
כשחושבים על זה ..
נסעתי לפולין , דרכתי במקומות שהם דרכו בהם
נחנקו,נשרפו ונורו למוות
ואפילו נקברו חיים
אני הלכתי שם , בין הקברים ולעיתים על הקברים
ואיני מצליחה להעלות בדעתי , אין לי אפילו שמץ של מושג
מה הם עברו
מה הם חוו
ראיתי מה שהם ראו
ראיתי עצים , דוממים , ארוכים , וקרים
אני לא רגילה לכל כך הרבה ירוק
אבל אולי זה לא ירוק שאני רואה ? אולי זה דם במסווה?
אותו דם של ששת המיליונים
ילדים , הורים , סבים , דודים
שאם תעצור שנייה ביער ותקשיב לרוח
אולי תוכל לשמוע את קול זעקתם
זעקה חרישית של ילד לאביו לאחר שראה אותו מוצא להורג מעל בור הירי
זעקה של אם שאת תינוקה קרעו לה מבין הידיים
אני לא אבין את זה , גם אם אסע עוד 20 פעמים
"ילדתי , את לעולם לא תיכנסי לטרבלינקה ואני ,אני לעולם לא אצא משם "
אני נזכרת במילים ,מילים כל כך קשות
ואומרת לעצמי שכבר אין טעם לבכות
תגובות (4)
ואייי איזה מילים עם משמעות
הדמעות כרגע חונכות את גרוני
אני לא מאמינה
איך יכולת לראות זאת
זה אמיתי?
עם כן אז אני מבינה את הכאב
אוהבת שרית
מילה אחת אני יכולה לומר לאחר זה:
צמרמורת!
מה שאת מתארת, זה בדיוק מה שאני מרגישה, (חודש אחרי שחזרתי.)
ללכת שם, בקור, ולהוריד את הכפפות למרות הכוויות, רק כדי להרגיש קצת, קצת ממה שהם הרגישו,
ללכת בלבן הזה שמסנוור בעינים, ולחשוב שלי יש מעיל,
ולחשוב שאני חופשיה,
ולחשוב שאנו אוטוטו חוזרת לארץ.
והם…..?
ללכת, לראות את הר העפר,
את המשרפות.
את המחנות.
ולא לעכל.
והדמעות נשארות בפנים.
ולחזור לארץ.
ולבכות מרוב הקלה.
שאני כאן. במקום הזה.
ובזמן הזה.
ורק מי שיצא למסע יבין על מה אני מדברת.
צודקות