קרח

היא ישבה בפינה וחיבקה את רגליה. הבעת פנייה קפואה, הניצוץ בעינייה נעלם מזמן. שערה השחור נראה חיוור וחלש. וסימני הירי והמאבק עדיין נראו בגופה הדומם.
"יעל את שומעת אותי?" אמר הנער בקולו הייתה נימה של בהלה וכאב.
אין תשובה.
"יעל תעני לי!!" צעק אליה מתוך יאוש בעודו נלחם בדמעות שאיימו להשתלט על עיניו.
שוב אין תשובה.
"בבקשה" הפעם הוא התחנן לתשובה כלשהי.
"בבקשה" הוא אמר כמעט בלחישה וקולו נשבר.
הוא התיישב לידה אובד עצות וניסה לבחון את החדר שמא ימצא משהו שיוכל לעזור ליעל. זה היה חדר השינה שלה, הוא ביקר שם כמה פעמים אבל מעולם לא בחן אותו לעמוק. החדר נראה כאילו עבר מלחמה, ארונות שפעם היו בהם בובות פרוותיות שהיא אהבה לאסוף חסמו את הדלת חצי שבורים, אחת המראות הייתה סדוקה לחלוטין, הטלפון שלה היה מרוסק על רצפת החדר לידה והתריסים מחלונה היו תלושים. כנראה מי שעשה לה את זה ברח בסוף מהחלון.
באותו רגע הוא הצטער על הרבה דברים אבל בעיקר הוא הצטער שמעולם לא הראה לה איך הוא מרגיש כלפייה. שהוא לעולם לא יוכל להגיד לה שהיא האדם הכי יפה וחכם. וגם שהיא הכי חשובה לו בעולם ושהוא אוהב אותה יותר משאהב מישהו אי פעם. הוא תמיד דחה את מילותיו בטענה שמחר יגיד לה, וכעת הוא איחר את ההזדמנות.
זיכרונות כואבים עברו במוחו. 'נשמעה דפיקה בדלת ובפנייה של יעל היו סימנים של פחד וחרדה. "דניאל אם אכפת לך ממני אפילו קצת תכנס לארון ואל תצא ממנו לא משנה מה יקרה לי" היא לחשה מבוהלת. מילותיה הדהדו בראשו והוא נכנס לארון הבגדים האטום שלה בלי להוציא הגה מפיו. "התגעגעת אליי בובה" אמר בתוקפנות קול שלא הכיר. "תעזוב אותי" זעקה בכאב יעל. כל הזמן הזה הוא היה בארון הקטן והחשוך והתאפק לא להרוג את הזר שמטריד את יעל אבל הוא לא היה מסוגל כי זכר את מילותיה ולא היה באפשרותו להתנגד לבקשתה. במשך כרבע שעה היא צרחה בכאב והזר רק צחק. ואז הצרחות נפסקו ושרר שקט מוחלט.'
הזיכרון הכאיב לו יותר מדי והדמעות פרצו החוצה מעיניו. הוא התקרב אליה בצעדים אטיים ונגע באיזור לבה, שהיה כעת דומם קפוא כקרח. צמרמורת עברה בגופו והוא מיהר להוריד את ידו ולהתיישב מולה.
הוא כבר הפסיק לספור את הזמן שעבר מאז שהתיישב. אבל לפי האור הקלוש שהיה בחדר היו אלה שעות ערב מאוחרות כאשר מישהו נקש בדלת.
"יעלוש תכניסי אותי" אמר אביה.
אין תשובה.
"יעל…" הוא אמר אך לא הייתה תשובה.
"יעל אם לא תכניסי אותי מיד אני אפרוץ את הדלת" אמר בקול מודאג. דניאל הכיר את אביה של יעל וידע שהוא תמיד מדבר ברצינות. הוא הבין שעליו לעזוב במהירות אבל הוא היה זקוק רק לדבר אחד כרגע, ואת הדבר הזה הוא לעולם לא יוכל להשיג.
הוא נישק את שפתייה בעדינות, נשיקה שלה חיכה כל חייו. נשיקה שלעולם לא תהיה אמיתית הוא חשב בעצב ונישק אותה שוב הפעם מעט יותר חזק.
נדמה היה לו שראה דמעה שקופה שזולגת במורד לחייה אך העדיף לא לברר שמא יתאכזב ויפגע יותר.
איזה מזל שיעל גרה בקומה ראשונה חשב לעצמו.
"להתראות יעל" אמר בקול מלא עצב וירד מהחלון אל מחוץ לביתה. הוא ידע שמעכשיו דברים לעולם לא יהיו כשהיו.