כי משעמם לי :P

שמעתי שמועות, על אזור מסוים. אזור אפל ומסוכן…
לא! אל תחשבו אל זה אפילו! נראה לכם שאתם תשרדו שם? באמת?! אז תעשו טובה, תצילו אותו…
——————–
"תיזהר!" שמעתי צרחה. הספקתי להתקופף בשנייה האחרונה. זה היה קרוב. אתם יודעים כמה מסוכן זה מגש פיצה שלם עף לעברכם?!
בדיוק, ידעתי שתחשבו כמוני. הרי לא חבל על הפיצה…
טוב, לפחות המגש לא נפגע…
"אתם משוגעים, שניכם." אמרה לנו אמא בקולה המאשים. "כמה פעמים אמרתי לכם לא לשחק באוכל?!"
"אבל היא התחילה-"
"לא אכפת לי מי התחיל. אתם מורחקים מהמטבח. נקודה." אמרה וסגרה את הדלת בפנינו.
"את יודעת שהיא התקינה את הדלת המפגרת הזאת רק בגללך, נכון? לא באמת חשבת שהיא לא תעלה על זה שאת היית לוקחת לה את הסופלה…."
"אויש סתום. עכשיו אנחנו מורחקים מהמטבח ויש עוד חמש שעות עד ארוחת הערב." אמרה נויה, אחותי הקרציה והחזיקה את בטנה. "ואני רעבה."
"אבל את אכלת לפני שנייה פיצה?!?"
"לא, אני זרקתי את המגש עלייך." אמרה.
"אה… נכון…" דישדשנו את דרכינו לעבר הקניון הקרוב. אני שונא להסתובב עם אחותי, מסיבה פשוטה.
כולם תמיד חושבים שאנחנו חברים. כאילו, ברצינות?! זה שאנחנו לא דומים לא אומר שאנחנו חברים.. טוב בסדר בסדר אז זה קצת אומר, אבל אנחנו לא.
"רן.. בוא נשב שם." היא אומרת לי ומצביעה על הפלאפליה הקרובה. אני מסתכל עליה בהרמת גבה ושואל, "את בטוחה? "
"כשרעבים אוכלים הכל.." היא אומרת לי בנימה מתגוננת מעט. אנחנו מתיישבים ואומרים למוכר מה לשים בכל פיתה.
"אז מתי נראלך שאמא תיתן לנו להיכנס שוב למטבח?"
"אני לא יודע," אני עונה לה בין נגיסה לנגיסה. מנג את הטחינה מפי. "אבל היא תרשה, אל תדאגי." אנחנו משלמים למוכר ועושים את דרכינו חזרה הביתה.
כבר שלושה בנים ניסו להתחיל עם נויה, היא רק צחקקה, הסתכלה עליהם במבט פוזל, ומשה אותי הרחק הרחק משם…
לא, בבקשה אל תשאלו למה.. אני מתחנן..
—————-
המטבח של אמא.
המקום הכי מסוכן כשאת ואחותך נמצאים בו. (בעיקר אם אתן מנסות להקציף משהו בבלנדר (או משו כזה))
אז היא מינוס-פלוס סילקה אותי מהמטבח (כאילו, פשוט אמרה לי לא לעבור את הקו שיש בין המרצפות. אין דלת)
וביום שלישי אני צריכה לצום חמש שעות. אני מתה. T.T