נקמתו של הרוצח פרק 3 חלק א' -קלואי- ~זקאי ואשם.

"קלואי!" ג'ייד העירה אותי מחלום. "מה, מה?" שאלתי, והחזרתי את הכף לקערת הקורנפלקס שלי. "על מה את חולמת?" היא שאלה, "על כלום…" מלמלתי, המשכתי לבהות בחלון הגדול שהיה מולי, אור השמש סנוור את פני.
"אוקיי, אני הולכת להסתובב קצת בחוץ, רוצה לבוא?" ג'ייד שאלה, מנסה להוציא אותי מהבהייה. "לא…תלכי את." אמרתי וקמתי מכיסא העץ שעליו ישבתי. "לאן את הולכת?" היא שאלה, "לחדר." אמרתי, כאילו זה מובן לאליו.
"איפה זה…" מלמלתי בעודי מחפשת את התמונה, "מה את מחפשת?" דיוויד עמד מאחורי "כלום." אמרתי, והתיישבתי על מיטת האפריון שלי. "טוב, אני הולך עם ג'ייד, בבקשה אל תצאי מהבית לבד." הוא אמר, "אני כבר בת שש-עשרה וחצי!" אמרתי והרמתי את קולי מעט. "מה שתגידי, קטנטונת. אל תצאי." הוא אמר, ובכוונה קרא לי כך. גלגלתי את עיני ונשכבתי על המיטה. – למה אחים גדולים חייבים להיות כל כך מעצבנים?! חשבתי. "ביי!" צעקה נשמעה מהקומה הראשונה וטריקת דלת הכניסה. נאנחתי עמוקות והרמתי את עצמי מהמיטה. הרמתי את החלון של חדרי והבטתי החוצה.
למראה עייני הפריע רק דבר אחד. מודעת מבוקשים. רצתי למטה פתחתי את דלת הכניסה. הדלת נשארה פתוחה, אך לא עצרתי לסגור אותה, המשכתי לרוץ לכיוון המודעה. נערי השכונה בדיוק היו בסביבת מקום והסתכלו עלי, חטפתי אותה וקראתי אותה מהר. מבוקשים. הייתה הכותרת, המשכתי לקרוא, ליאו (19) וברנדון (17) , הואשמו בגנבת שישים מליון דולר. כל המוצאים את הנערים נא להתקשר למספר הבא: 054-9530579. הפרס מובטח למוצא.
נחרדתי ממה שקראתי. "ברנדון…" מלמלתי, "היי! קלואי, רוצה להסתובב איתנו?" אחד הנערים התקרב לכיווני, "לא תודה." אמרתי ורצתי חזרתי הביתה.
"איפה היית?!" דיוויד וג'ייד עמדו במפתן הדלת, "ולמה הדלת הייתה פתוחה?" הם שאלו, "לא עניינכם." אמרתי ביובש הדפתי את ג'ייד עם כתפי. "לאן את הולכת הפעם?" דיוויד הלך אחרי, "תפסיק לשחק אותה אבא שלנו! אתה רק אחי הגדול!" צעקתי ורצתי לחדרי. נעלתי את הדלת ולאחר דקה דפיקות החלו להישמע על דלת חדרי.
"תפסיקו כבר להציק לי! ועופו מכאן!" צרחתי. דמעות החלו לזלוג על לחיי. "תפתחי לנו!" קולה של ג'ייד נשמע. עוד דפיקה. עוד אחת. ועוד אחת. "תעזבו אותי בשקט!" צרחתי ובעטתי בדלת בחוזקה. "תפתחי את הדלת תכף או מייד!" דיוויד צעק, "תתחפפו מכאן מייד!" צעקתי בחזרה. הפעלתי את המחשב שלי, והתחתי לחפש. – זה לא יכול להיות הוא…זה לא יכול להיות הוא… חשבתי בזמן שעבדתי וחיפשתי מידע על הגנבה. "מצלמות האבטחה!" אמרתי, מופתעת מכל המידע שהצלחתי לאסוף בכמה דקות. לקחתי מחברת גדולה והתחלתי לרשום במהירות. הגנבה נערכה בשעת חצות, מספר טביעות האצבעות: אחד. הגנב נעלם דקות ספורות לפני שהשוטרים הגיעו למקום. המשכתי לחקור בדפי האינטרנט עד שמצאתי את התצלומים וקטע הווידיאו של הגנבה אשר מצלמת האבטחה צילמה. "יש! נקודה אחת לי." מלמלתי לעצמי בזמן שחיברתי את האוזניות במהירות למחשב.
"זהו זה!" מלמלתי לאחר שעברתי על התצלומים כחמישים פעם זה אחר זה.
"אני חייבת להגיע לאבא!" צעקתי, "למה?" ג'ייד נכנסה בדלת, שיט! היא לא נעולה… נאנחתי והבאתי לה את המודעה. פנייה החווירו, "אבל, איך, מה, מי..למה?!" היא שאלה, "וזה הכול זיוף." אמרתי ופיניתי את מקומי על הכיסא לשם כך שאחותי הגדולה תוכל להסתכל בהוכחות. "חייבים לרוץ לאבא! עכשיו!" אמרנו ואספתי את כל הראיות המודפסות לתיקיה והכנסתי אותה לתיק צד. "לאן אתן הולכות?" דיוויד שאל כשירדנו למטבח. "לאבא." אמרנו אני וג'ייד בפה-אחד. "למה?" הוא שאל, "לא עניינך." אמרתי והתקדמתי לכיוון הדלת.
"אתן לא הולכות לשום מקום בלי להגיד לי!" הוא אמר, – וואי! איזה חטטן! אמרתי בליבי. "אנחנו כן. ואתה לא תגיד לנו אחרת." פסקה ג'ייד ומשכה בידי לחצר הקדמית שלפני דלת הכניסה. הגינה הייתה מלאה בפרחים בכל הצבעים, כלניות, נרקיסים, רקפות, צבעוניים ואירוסים. הבטתי בעץ האשוח הענק שניצב בצידה הימני של החצר. "אתן לא הולכות לשום מקום בלעדי." דיוויד הסיג אותנו, עדיין מחזיק במפתח הדלת.
"זה לא עיניך, אתה יכו להישאר כאן. זה גם ככה אלול לשעמם אותך." התחלתי לחשוב על כל הדרכים לפנות אותו מדרכנו, אולי…לא. אי אפשר לקרוא לקלרה, החברה של דיוויד. ואולי, אולי נצליח לברוח ממנו! כן! התקרבתי לאוזנה של ג'ייד, "ברגע שאני אתעטש, תתחילי לרוץ כמה שיותר מהר שמאלה, הכי שמאלה שאת יכולה! בלי לעצור." לחשתי, היא הנהנה קלות, כך שדיוויד אינו ראה זאת. התעטשתי אפצ'י קטן, ומייד פתחנו אני וגיי'ד בריצה מהירה שמאלה.
החלפנו על פני סמטאות, רחובות ראשים, רחובות מישנים וצרים, כבישים סואנים, חצרות של בתים, בנינים, גני משחקים, בתי ספר, מרכזי קניות, אבל המשכנו לרוץ. רצנו כחמש קילומטרים, האטנו מעט בכל פעם שאיבדנו את דיוויד, שמצא אותנו שוב ושוב, רודף אחרינו. "תעצרו!" שמעתי את קולו קורא מטרים ספורים מאחורינו.
"ג'ייד! תחזיקי מעמד, כמעט הגענו…" מלמלתי לעצמי, יותר כדי להחזיק את עצמי. עמדתי להתמוטט, כל הנוזלים כאילו נשאבו מגופי, רגלי כאבו וצרחו לרגע של מנוחה, שאותו לא נתתי להן, גרוני התייבש וכאב ועיני צרבו מהרוח החמה שנשבה עליהן.