מרובעת \5

תזכורת מהפרק הקודם: עכשיו זה כבר רשמי. יש לי ארבעה כוחות הזויים.
נכנסתי אל החדר של שריל. "עופי מפה, אני לומדת…".
"זה העניין שריל, אני מסוגלת לעוף. ולקרוא מחשבות ולהיות בלתי נראית ולחזות את העתיד".

חזרה לפרק הזה:
"מצחיק מאד. ועכשיו ברצינות, היילי, תתחפפי מפה! אני חייבת להתכונן למבחן!", הסבלנות של שריל קטנה מרגע לרגע.
"שריל, אני רצינית. באמת! למה את לא יכולה להאמין לי??", קראתי בעצב.
"אוה, איזה יופי. מאז התאונה של אבא, אמא מתמוטטת ועכשיו אחותי הצעירה מדמיינת שיש לה כוחות על! נהדר! רק זה היה חסר לי…", החלה שריל למלמל לעצמה.
"שריל…", דמעות החלו לעלות בזויות עיניי.
"מה היילי? מה את רוצה ממני? גם ככה הכל נופל עלי במשפחה הזאת! ידעת שאמא לא יצאה מהחדר שלה כבר שבוע?! מי לדעתך דואג לשלם למנקה? מי את חושבת מכין לך ולאמא ארוחות צהריים? את יודעת בכלל איך אנחנו מתפרנסות עכשיו? זה כבר חודש שאני משלמת את כל החשבונות מהכסף שקיבלתי ב'סוויט סיקסטין'* שלי! אז אל תבואי אלי עכשיו עם סיפורים על כוחות על מטופשים!", שריל התחילה לבכות, נותנת לדמעותיה לזרום בחופשיות.
"למה לא סיפרת לי…?", אני שואלת אותה.
"איך יכולתי? מאז התאונה את מתבודדת ומסתגרת בתוך עצמך!".
עכשיו גם אני בוכה. שתינו מתחבקות ובוכות ביחד. נותנות להכל לצאת החוצה. זה עצוב, אך זה הכרחי.
לבסוף, כאשר שתינו נרגעות, שריל מציעה שנרד למטבח ונשתה שוקו חם. אני לא מתנגדת.
אני, שריל ומר-שוקו, יוצאים ביחד לגינה.
"אז בקשר לקטע הזה של כוחות העל… זו הייתה מתיחה? כי נראית די נסערת…", שריל מגמגמת, כבר לא יודעת מה לחשוב.
"שריל, תקשיבי לי. זאת לא הייתה מתיחה. יש לי את הכוחות האלו ואני יכולה להוכיח לך את זה! אם תתני לי", אני אומרת.
"תעשי מה שאת רוצה", היא נאנחת.
"תחשבי על משהו", אני פוקדת עליה.
"טוב…", היא לא בטוחה לאן זה מוביל.
"אוי, איכס! שריל, למה היית חייבת לחשוב על הנשיקה הראשונה שלך?!", אני מגחכת.
"את לא אמרת חי על מה לחשוב וזה הדבר הראשון שעלה בדעתי. רגע, שנייה, איך ידעת???", שריל מביטה בי, מוכת תדהמה.
"אמרתי לך שאני קוראת מחשבות", אני אומרת לה, כשחיוך של ניצחון מרוח על פניי.
"אוקיי, נגיד ש… אבל מה לגבי שאר כוחות העל?", שריל שואלת.
"אני יכולה לעוף, אך אני עדיין לא כל כך שולטת בזה", אני אומרת, "רוצה לראות?".
"כן", היא עונה.
אני מתרכזת בעצמי, הכי חזק שאני יכולה ואז אני מרגישה את זה. איך אני לפתע חסרת משקל. כיצד אני נלחמת בכוח הכבידה.
והנה אני באוויר. מתעופפת. ההרגשה הכי מהנה בעולם. והנה שריל. מכאן היא נראית כמו נמלה. הפה שלה פעור. היא בהלם. צפוי.
אני נותנת לרוח הקרירה ללטף אותי, אני מאושרת.
כן, תראו אותי. היילי מייסון. מרחפת בשמים ומרגישה כמו מלכת העולם.
כן, הנה אני. ע-פ-ה-!
אוי, אאוץ'. והנה אני בערוגת הגזר של השכנים. אני לא מוצלחת במיוחד בנחיתות. נו, מילא. לפחות שריל מאמינה לי עכשיו.
היא רצה אלי.
"הייליאנילאמאמינה! את עפת! בשמים! עפת! ראיתי בעצמי! ואז את נפלת! מהשמים! נפלת! אוי. אוי. אוי. בחיי! קשה לי לנשום! מי היה מאמין?! את בסדר?", שריל דיברה מהר מאד (אפילו ביחס אליה) ואני לא הבנתי דבר ממה שהיא אמרה.
"שריל, תרגעי! אני בסדר. את מאמינה לי עכשיו?", שאלתי אותה.
"אהה… תראי, זה או שאני משוגעת, או שיש לך כוחות משונים. אני מעדיפה לבחור באפשרות השנייה", היא ענתה לי.

רוצים המשך??? אז תגיבו!
XOXO הנסיכה E
*סוויט סיקסטין: כמו שאנחנו חוגגים בת\ בר מצווה בגיל 12, באמריקה חוגגים בגיל 16 מסיבה גדולה לכבוד 'גיל שש-עשרה המתוק'. שזה קצת כמו בת\ בר מצווה, רק בגיל יותר מאוחר.