הופעה
רצתי מהר מהר במדרגות ואפילו לא הספקתי לומר לשומר בכניסה בוקר טוב.
ירדתי לקומה,
פתחתי את הדלתות,
וראיתי שהכל חשוך.
העברתי יד באיטיות במשענת של אחת הכיסאות, והסתכלתי סביבי. איך שאתמול המקום היה הומה. והיום זה יקרה שנית…
הסתכלתי על המדרגות הרחבות בדרך למאחורי הקלעים. ניסיתי לפתוח את הדלתות- אך הן היו נעולות.
העפתי מבט על הבמה הריקה וקיוויתי שיום יבוא ואעשה יותר מרק קריינות או העברת תפאורה.
הייתי לבד שם, רק אני מול הבמה החשוכה. וגם אז- לא הייתה לי דרך לטפס אליה.
"בוקר טוב חן!"
אחת מהבנות שהופיעו אמרה לי בקול רם וברור יחסית לשעה המוקדמת.
"בוקר טוב" החזרתי לה בחיוך.
עברו מס' שעות, וההופעה התחילה.
כולם עשו את הקטעים שלהם ואני השתוקקתי להיות אפילו טיפה במחיצתן. קיוויתי שמישהי מהצוות הטכני תדחוף אותי שכך לפחות רק אגע בחמימות הזרקורים.
והגענו לקטע האחרון, הקטע שהכי אהבתי. דיאלוג של שתי בנות- וביניהן- האחת שאמרה לי בוקר טוב.
הסתכלתי עליה ולא הפסקתי לחשוב לעצמי איך זה ירגיש להיות כמוה. שחקנית כל כך מצחיקה ומשכנעת שבקלות אפשר לאהוב.
ואז- הוילון נסגר.
החלום הפסיק.
אבא הסיע אותי הבייתה. הוא ניסה לפתוח בשיחה על ההצגה שהוא נכנס רק בסופה, אך מהר מאוד הפסקתי להגיב. "אני עייפה" אמרתי.
היה לי קשה שהכל הפסיק ככה. דבר שעבדו עליו במשך כל כך הרבה זמן וחזרות רק בשביל הופעה- שתיים ואולי הקלטה אומללה בוידאו.
למה זה חייב להיגמר ככה? שאלתי את עצמי.
אם אני אעשה הצגה- אני אדאג שהיא בחיים לא תיגמר.
תגובות (0)