מעשה בצב
"אתה כזה חרא של צב!", הוא שוב מתחיל עם ההעלבות. מה הוא יודע בכלל, טיפש. זורק לי חסה פעם ביום וחושב שהוא איזה גאון, שיקבע איפה אני עומד מבחינה אישיותית-גנטית ביחס ליתר אוכלוסיית הצבים בעולם. אם הוא רק היה מכיר את דוד שלי, חיימון, שכל לילה משתין על הכותרת של העיתון ב-4 בבוקר, כשהוא רק מגיע, ואליו לא מדברים ככה. הוא אפילו לא מעריך את העובדה שאני טורח לעשות כל יום מתיחות לזנב תוך צפייה בערוץ האופנה (הדג זהב שהוא קנה לפני שבוע אמר לי שהוא ראה בנשיונל גאוגרפיק שזה מחזק את שריר הלב. אני מקווה שהוא לא מסתלבט עליי שוב כמו הקטע שהוא עשה לי עם ה-3 משאלות).
"מה הקטע שלך לחרבן בכל פעם מחדש על החסה ואז להכניס את הרגליים לשריון, להדבק לחסה ולהחליק עליה מהמטבח לסלון?! אתה צב, לעזאזל! מה שאתה אמור לדעת לעשות זה לאכול, לחרבן, להכניס את הראש, להוציא אותו, ואולי לגדל כמה קוביות לא מועילות על השריון!" האמת היא שזה ממש נעים לי איך שהוא תולש את החסה מהשריון שלי, והקקי מטפטף לו על היד, והוא שוטף אותי, והמבט שלו.. גררר.. סקסי. אין כמו מבט של גבר שעומד להקיא. מת על זה.
אני לא יודע למה בכלל הסכמתי להיות צב בית. כשבא אליי מנהיג הצבים, לאונרדו, הוא נתן לי לבחור בין צב בית, צו 8, צו עיקול וצב מים בירקון. "זה הכל?", שאלתי את לאונרדו, "ודרך אגב, מאיפה השגת את המטפחת לעיניים? כחול נ-ו-ר-א מחמיא לך!" לאונרדו הסמיק קצת, עשה תנועה של "זה מה יש" עם הידיים והמשיך לשתוק. בינתיים הוא הוציא את החרבות שלו והתחיל לחתוך איתן איזה סטייק, ואני בינתיים עשיתי קצת חושבים, ותוך כדי חירבנתי, כי בכל זאת, אני צב ויש לי צרכים. אז צו 8 וצו עיקול זה לא בא בחשבון. אני, יש לי נשמה טובה. ובקשר לירקון, החסרון היחיד הוא הגופות שגרות איתך. במחשבה לאחור יכולתי להתגבר על זה.
החלטתי להוציא לו לשון, ככה. שיתעצבן, מה יש. הוא מנסה לתפוס לי אותה עם האצבע, אז אני נושך אותו. שיהיה לו כלבת, אמן. "צב בן זונה! אתה לא שווה אפילו חסה". אני מרגיש שאני עולה במהירות למעלה והוא לוחץ לי הבטן, איפה שהקוביות. נורא יפה כאן הנוף, ואוי, הנה המחשוף של הבת שלו, היא כבר בת 18 והנה אני מתחיל לזהות פטמה מבצבצת, רק ש.. ווהווווווו זה לא עושה לי טוב כל הסיבובים האלה באויר, אני לא שולט בקיבה שלי.. הוא מעיף אותי באויר. שמע ישראל אלוהי הצבים צבא הגנה לישראל. תפס אותי, מזלו. אווו.. אתה ממש קרוב לפרצוף שלי, חמוד. והקיבה.. "תשמע לי, צב מסריח, מהיום אתה אוכל חסה וסותם את הפה! אני מקווה שזה ברור לך". התכוונתי להנהן, באמת. אבל הקאתי לו בפנים מיץ ירוק כזה, מעניין מה אכלתי. ומגיע לו, מי הוא בכלל שיתנשא עליי?! למה, כי יש לו אף? נראה לי שהוא קצת התעצבן, כי אני עף מהחלון. למי אכפת, בסך הכל קומה 11 ולי יש שריון.
אאוצ', זאת הייתה שמשה כנראה, והנה אני בתוך פיז'ו 205, טרנטה, לא המכונית, הנהגת. סבתא פטימה, מודל 1923. "איזה אוגר חמוד!". לי אישית, נשבר. "אני לא אוגר!! אני צב!!!!" אני צורח עליה. היא קופצת מהאוטו לתוך השיחים, ואני משתלט על ההגה. הרגע לו מחכה כל צב בחייו הגיע. שולח ציפורן אל מתחת לקובייה בשריון, ומוציא את "רשימת המטלות השלמה לצב המעוניין להשתלט על העולם", מוחק את "לברוח מהבית" ואת "לצרוח על סבתא ולגנוב מכונית" ועובר לשלב הבא.
#3 "לנסוע לבית של דודו זר, ולאנוס אותו עד זוב דם על שנים של התעללות, פיזית ונפשית, בתוכנית הילדים 'פרפר נחמד', בבן בריתנו הצב המנוח, בצ."
תגובות (5)
כל הכבוד! אני בהחלט מבינה מדוע הסיפור המקסים שלך זכה לביקורת חיובית כל כך: סיפור מדהים, כתוב בשפה גבוהה ורהוטה, דיקדוק מצויין וגם הומור מעולה.
הצורה שבה כתבת את הסיפור היא מאוד יוצאת דופן, שכן אנו בני האדם מביטים בצבים וחושבים לעצמנו שהם בס"כ הכל יצורים עדינים וחסרי בינה. אבל אתה מציג את הצב שלך פה כמין יצור לא רק בעל בינה אלא גם בעל יכולת שיפוט גבוהה, מה שמוסיף להומור העיקרי של הסיפור.
כל הכבוד לך על הסיפור, המשיכי לכתוב!
תודה רבה
ואני גבר, אגב :]
חחחחחח
איזה קרועע!
ממש אהבתי את הסיפור!מצחיק…..אדיר….
אדייייררר!
אחד הסיפורים הכי יפים שקראתי בזמן האחרון, דווקא בגלל שהוא מנקודת מבט מעניינת שכזאת. משעשע ^^