סיגריה אחרונה- פרק 9

זה היה נראה כמו חדר אסירים. הייתה בו מיטה אחת, מיטה רגילה לגמרי. הייתה בחדר גם מראה קטנה. לא היה בו שולחן, כיור היה בו, אבל גם לא שירותים. צעקתי וצעקתי, צעקתי לאיתן שישחרר אותי, אבל לא היה מי שיענה לי. התיישבתי על המיטה ושמתי את הכרית בין הראש שלי ולבין הרגליים שקיפלתי אליי. הבכי כבר התפרץ. לא הבנתי בכלל מה קרה שמגיע לי העונש הזה.
ככה? להיות כלואה במקום מסוים רק מהפחד שאני אפגע בעצמי? הוא מכיר אותי. הוא יודע שאני את המילים האלה על פגיעה בעצמי אני באמת אומרת מתוך מניפולציות. אין לי טעם לפגוע בחיים של עצמי, אני יכולה לנסות ולעלות מכל מקום רע שהגעתי אליו. אין טעם בתגובות המוקצנות שלו, פשוט אין.
ישבתי לי בשקט בחדר הזה, מחכה שיקרה משהו. אין לי מושג מה זמן עבר, רק ידעתי שבגלל איתן אני לא בשיעור עכשיו, שהמורים עכשיו יחבבו אותי עוד יותר. וזה בציניות כמובן.
כשישבתי על המיטה הבטתי בחדר. הסתכלתי וסקרתי אותו בעיניי. לא היה נראה שהיו בחדר הזה הרבה זמן. הצטערתי שאין לי טוש ביד כדי לכתוב משהו על הקירות כמו בחדר שלי. אפילו לשם התגעגעתי. רציתי להיות בכל מקום חוץ מהחדר המסריח הזה.
אחרי כמה שעות אני חושבת, לא שהצלחתי לחשב את הזמן, שמעתי כמה צעדים מתקרבים אל החדר שהייתי בו. המשכתי לשבת בישיבה מזרחית על המיטה גם כששמעתי את המפתח נכנס לחור המנעול.
" את רשאית לצאת " אמר לי מישהו מבוגר שלא הכרתי.
" מה זה פה? " שאלתי ונעמדתי.
" החדר הזה? חדר הירגעות ".
" בשביל אנשים מטורפים כמוני? איזה בית ספר דפוק ".
" גברתי הנכבדה אל תדברי ככה ".
" למה לא? חשבתי שבית הספר הזה יעשה לי שינוי טוב, ואני רק סובלת פה יותר משאי פעם סבלתי ".
" תני לזה צ'אנס " הוא אמר במבט מבין, " לא קל להתרגל לבית הספר הזה, אני בעצמי יודע ".
" למדת פה? " שאלתי.
" כן, אז, מזמן. אל תדאגי, ואם את צריכה משהו את יכולה לפנות למזכירות ".
" תודה " אמרתי ויצאתי מהחדר.
יצאתי מהדלת הראשית והייתי בכיוון לחדרי המורים, למקום ההתקבצות שלהם בבית הספר, הבניין הנפרד, כדי להסביר למה לא הגעתי לשיעורים.
" ילדה בעייתית את הא? " שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי והילד שנתן לי קודם סיגריה דיבר אליי.
" אני קצת ממהרת " אמרתי לו והמשכתי ללכת.
" זה יכול לחכות חמש דקות " הוא צעק ואני הסתובבתי שוב. התחלתי ללכת לקראתו.
" ואתה? " שאלתי והרמתי את ידי כדי ללחוץ לו את היד.
" וויד " הוא אמר, " כן השם אמריקאי, לא נולדתי בארץ ".
" נעים להכיר " אמרתי לו.
" אני מבין שהכרת את החדר הזה בקלות, עוד לא יומיים פה ".
" זה לא אשמתי, זה האיתן הזה.. ".
" הפוץ המהלך, אני אישית לא סובל אותו ".
" עשה לך משהו? " שאלתי במבט מתחכם.
" בואי רק נגיד שמערכת היחסים ביני לבינו היא לא מהטובות ביותר ".
" אז אתה ילד מרדן? ".
" בואי נפפיק לדבר עליי, טוב? ".
" חבל. כי אתה לא תשמע ממני פרטים על עצמי " אמרתי בנחישות.
" קשוחה.. " הוא אמר והסתכל עליי בחיוך.
" כמו שצריך לא? " שאלתי והפנתי לו את הגב.
" את כבר הולכת? " הוא צעק.
" השיחה הסתיימה לא? ".
" לא לפני שתנשקי אותי " הוא אמר וחייך.
" מי אתה חושב שאתה בדיוק? ".
" אני ילד שמוצא חן בעינייך ".
" מצחיק " אמרתי לו ושילבתי את ידי.
" אני יכול לקלוט את זה, אין לך מה להסתיר ".
" וחשבתי שאתה תהיה נורמלי.. כמה טעיתי " נאנחתי.
" אני הכי נורמלי שתפגשי פה ".
" למה? זה בית משוגעים? ".
" אין יציאה מהמקום שנכנסת אליו. את הולכת להישאר תקועה פה.. מי יודע כמה זמן. זה כמו בית כלא רק לנערים ונערות, משוגעים ומשוגעות ".
" מה? " שאלתי.
" אה לא ידעת חמודה? זה לא בית ספר רגיל.. ".
" אתה צוחק עליי, אני יכולה לראות את זה ".
" מה האינטרס שלי לשקר לך? ".
" אז אתה פה למה? ואני פה למה? ".
" את פה כנראה כי את ילדה בעייתית לפי דעת ההורים שלך, אני ילד מסוכן " הוא אמר בחיוך מאיים.
" מסוכן הא? כזה שדופק ובורח? כזה שמעשן? כזה ששותה ומשתכר? ".
" מהסוג הזה אבל יותר רע, סמים כבר עשיתי ".
" אתה משוגע " אמרתי.
" בדיוק, למדת מהר ".
" פשוט תתרחק ממני, אין לי עניין באנשים משוגעים " והתחלתי ללכת על השביל. " אז את גם לא אוהבת את עצמך? " הוא אמר הפעם לא בצעקה חזקה, אבל מספיק חזקה כדי שאשמע אותה.
" אני שונאת את עצמי " הסתובבתי אליו. הוא התקדם אליי.
" אז מה את אוהבת? ".
" כמעט כלום. לכתוב, לעשן, לצרוח, לישון. לדמיין שאני במקום טוב יותר ".
" הבנתי " הוא אמר והסתכל עליי עמוק אל תוך העיניים.
" אם אתה לא משקר בקשר למקום הזה, אז המורה שלי להיסטוריה היא סוג של פסיכולוגית? המקום הזה שלקחו אותי אליו הוא סוג של ' כותונת משוגעים ' רק כחדר? ".
" אחלה דימויים ".
" תענה לי " דרשתי.
" לכי לאן שרצית ללכת, אני כבר אדבר איתך יותר מאוחר " הוא אמר והלך. אני נשארתי עומדת באמצע השביל, מנסה לקלוט את כל המידע שהוא הנחית עליי.