לאהוב גם אם זה כואב- פרק שביעי
-הפיצוץ-
בתי חולים תמיד גרמו לי לאי נוחות, הרבה אנשים… חולים במחלות שכנראה מדבקות….ו עכשיו אני איתם בתוך מקלט קטן, איפה דור ודני? מה אם לא יהיה מקלט?
פתאום נשמע בום ענק… מחריש אוזניים, המקלטו כולו כאילו זז… היה שקט כולם רצו לשמוע שאף אחד לא נפגע. הדמעות מילאו את עיניי… הסתכלתי על עומר, והוא עמד שם קר כבול עץ, אני בטוחה שהוא דואג ומרגיש משהו, אבל הוא לא מראה לי את זה…
"עומר? איך זה שאתה נראה כל כך רגוע?" לחשתי, הייתי חייבת לדעת.
הוא שתק לכמה שניות ואז אמר: "אם אני יראה מודאג, מה תחשבי?"
"שאתה יודע משהו רע שאני לא יודעת…"
"אבל אני לא יודע כלום, אז אני לא רוצה להדאיג אותך" הוא לחש.
אחרי המשפט הזה ידעתי שהוא כן דואג לדור ולדני. אחרי חצי שעה שחררו אותנו.פניתי מקום לאנשים עם המיטות, ואז עומר יצא ואני אחרונה. פחדתי, לראות דברים שאני לא רוצה לראות… לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי….
הבניין היה הרוס לגמרי, קרשים חרוכים, עשן… היה קשה לנשום… ניסו להוציא אותנו מהר ככל האפשר.
ואז יצאנו החוצה… הפקידים אמרו שאת כולם העבירו לבית החולים באשקלון. בלי להוציא הגה עומר תפס בידי והלכנו לאוטו שלו. נסענו ונסענו…. הכל נראה כסיפור מתמשך…. שהולך ונהיה מפחיד יותר… איך הגורל הפגיש אותי עם זה בכלל? ומה עם דור לא שם? ודני והוא כבר לא יהיו באותו החדר..?
כשנכנסנו לבית החולים, הלכנו לקבלה עם עוד המון אנשים, מחפשים את קרובייהם. דור נדחף בנייהם ואז ראיתי את דני.
"דני!!!" צעקתי ורצתיל חבק אותו! "אתה בסדר!" ידעתי שדני ודור היו ביחד, ואם די בסדר אז כנראה שגם דור…
"כן… ואת חונקת אותי…" הוא גיחח ואז התיישבת לידי.
"אתה באותו החדר עם דור?" אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לשאול.
"מצטער… הם שמו אותו ליפול מיוחד, מורידים לו את הגבס היום כי הרגל השתקמה מהר מאוד… הוא כבר לא זקוק לו…" הוא נשמע שמח בשבילו.
"אהה…. ומה איתך?"
"אני? פגיעה בראש… יש לי לשבת פה עוד כמה ימים…" הוא הוריד את מבטו לרצפה…
אז עומר הגיע…. "אני יודעת… זה נפלא! אז איפה הוא?" שאלתי בקול שמח
"חדר….. 925 הוא כבר סיים את הטיפול שלו… הורידו תגבס הוא מתכונן ללכת הביתה" עומר נשמע שמח יותר מכל דבר אחר.
קמנו כולם ביחד והלכנו לדור.הוא בדיוק לבש את החולצה השחורה שלו.
"דור!!!" קפצתי עליו בחיבוק.
"נטלי….. אני כבר חשבתי שלא אראה אותך!" שפתיו נגעו בשלי, הפעם הן היו חמות ורכות…
"איזה זוג יפה…." דני צחקק
"שמע אחי תודה… " דור אמר לדני.
חיבקתי את דני והלכנו. ישבנו במושב האחורי של המכונית של עומר.
"איך אתה מרגיש?" לחשתי
"מעולה.. ועוד כשאת פה… כשהיה את הפיצוץ, חשבתי שאני הולך למות רק כי פחדתי שאת לא נמצאת במקלט, ש….. אני לא יכול לחשוב על זה אפילו." הקול שלו נשמע כעוב.
"זה מה שאני הרגשתי, זה מה שעבר לי בראש, חשבתי שאני לא יראה אותך יותר, ושהכל יגמר בצורה הכי עצובה שיש…" לא סיימתי את המשפט, וכבר היה לי דמעות בעיניים. אבל דבר אחד עזר לי לשתוק, השפתיים של דור נגעו בלי וידיו עוטפת אותי. שפתיו החמות והרכות ידיו השריריות. עיניי נעצמו לרגע כדי להרגיש הכל טוב יותר…
באותו רגע ידעתי… 'אני אוהבת אותו'
תגובות (1)
זה סיפור ממש יפה… תמשיכי ♥