נגד הטבע – פרק שבע

הלכתי ברגל לכיוון המעבדה, לא ידעתי בדיוק לאן אני הולכת אבל שמעתי 14 פעימות לב ובניתי על כך שאלו הן פעימות הלב של המדעניות.
צדקתי, חייכתי לעצמי וניסיתי שלא לחשוב יותר מידי על פיטר בסביבה הזאת, אני לא יודעת עד כמה המדעניות האחרות וג'ין טובות בלהציץ במחשבות של אחרים.
אני די בטוחה שהסרחתי מעשן למרות שניסיתי להסתיר את זה עם בושם, ג'סיקה המזכירה הסתכלה עליי מוזר ואמרתי לה שהייתה לי תאונה עם המכונית שלי.
"לפחות את בסדר." היא חייכה לי את החיוך המכאני שלי והמשכתי ללכת לכיוון המעלית כשפתאום ג'ין יצאה ממנה.
"ג'ין! את לא מבינה עד כמה אני שמחה לראות אותך!" זעקתי אליה והיא עדיין הייתה במצב רוח חייכני במיוחד, ואני צריכה טרמפ הביתה.
"את צריכה משהו אנה?" היא שאלה ואני עדיין מופתעת מכמות האושר שקורנת מפניה, משהו הרגיש לא בסדר.
"כן, יש סיכוי שאת מקפיצה אותי חזרה הביתה? אני יודעת שזה קצת רחוק מהבית שלך אבל אפילו לקינג'ס קרוס יהיה מצוין, אני אוכל לסדר משם משהו." אמרתי והיא רק חייכה והנהנה בחיוב.
המכונית שלה יצאה מהחנייה התת קרקעית ונכנסו עליה והתחלנו לרכב לכיוון לונדון.
ג'ין שתקה אבל חייכה כול הזמן ואני רק חיכיתי להגיע הביתה ולישון, כול כך הרבה גילויים ביום אחד! מי היה מאמין שאני, אנה גרין אי פעם אפגוש גבר? טוב, הטריטוריה שנפגשנו בה היא נייטרלית אז אולי זה בגלל זה…מעניין למה לא אוכפים את זה יותר? הייתי בטוחה שבאזורים הנייטרלים יש פטרול שבודק את האנשים הנכנסים והיוצאים, כנראה בגלל שעברו כל כך הרבה שנים בהפרדה שלאף אחד כבר לא אכפת מכיוון שכולם מעדיפים להיות בצד שלהם, לא רוצים היתקלויות מיותרות.
הסתכלתי על ג'ין וניסיתי לנחש מה היא חושבת, למה היא עובדת במעבדה.
"ג'ין, למה את עובדת במעבדה?" זה קשה מידי בלי לפרוץ למוחה, היא כנראה גם אופטימית כמוני.
"כי זה הרבה כסף וזה נראה טוב בקורות חיים שלי." לא מה שציפיתי, החיוך של ג'ין התחיל לרדת מעט.
"תמיד חשבתי שזו תהיה עבודה מסקרנת אבל צריך לעבוד קשה לפני שאפשר להתחיל לעבוד עם המדעניות ולמצוא השערות, אני עובדת כבר שנתיים ואני לא התקרבתי אפילו פעם אחת לקומות שמתחת. זה מתסכל ובגלל זה רוב הזמן אני מעדיפה לא לדבר עם אנשים חדשים – את עדיין לא הבנת את זה אבל אף פעם לא ייתנו לך להתקרב למעבדות, במיוחד אימא שלך." החיוך נמחק לחלוטין.
פתאום האוטו סטה קצת מהמסלול ובהתחשב בעובדה שאנחנו טסות מעל הים הפתוח לא הייתי רוצה שוב להיות קרובה למוות, ג'ין תפסה בראשה ביד אחת ונאנחה בכאב.
"ג'ין הכול בסדר? את רוצה שאני אקח את ההגה?" היא הנהנה והזזתי את ההגה למול המושב שלי, עכשיו היא תפסה את ראשה בשתי ידיה חזק, ראיתי באופק את תחילת היבשה והגברתי את המהירות.
תוך כמה דקות הגענו ליבשה וג'ין זעקה מכאבים.
"ג'ין, מה קרה?" שאלתי, "כואב לי כל כך, אני לא מבינה למה. פתאום פשוט התחיל הכאב הזה." היא אמרה ולא נראה שהכאב עובר.
הורדתי את ידיה מראשה והנחתי את שלי על ראשה, לחשתי שהכול יהיה בסדר ושהיא לא צריכה לדאוג לכלום כי אני פה ואני הולכת לעזור לה.
עצמתי את עיניי ונכנסתי לתוך המחשבות שלה, אני יכולה פשוט לכבות את מקור הכאב וזה לא ייכאב לה יותר.
קל להגיד מאשר לעשות, חשבתי על הכאב שהיא עוברת עכשיו ועברתי בין המבוכים של חומת הברזל שלה.
שמעתי קולות בכי והלכתי אליהם, הגעתי לחדר שחור ובו נורה אחת יחידה הבהבה על קירות החדר.
ג'ין של התת מודע ישבה שם ובכתה, ניגשתי אליה באיטיות ובמקום הנורה היחידה הדלקתי עוד מאות נורות שיאירו את כול החדר.
"את רואה? כבר לא חשוך, תצאי מהפינה ג'ין הכול בסדר, אני פה." היא הפסיקה לבכות והיא מלמלה משהו.
"למה אני שוכחת? מה אני שוכחת? איפה אני אנה? איפה אני? שכחתי משהו חשוב, מאוד חשוב. איפה אני אנה? איפה אני?" היא לא הפסיקה למלמל וקירות החדר החלו להתמלא במשפטים של ג'ין "איפה אני? מה שכחתי?", מישהו התעסק עם המוח שלה ועכשיו הוא גם מכאיב לה, ג'ין היא לא יותר מקורבן.
הרגעתי אותה והכנסתי לחדר את ההורים שלה שירגיעו אותה והם דיברו בשפת האם שלהם ואימא של ג'ין חייכה אליי ואמרה לי שאני אמשיך לחפש.
ג'ין חכמה, המבוכים האלו לא נגמרים והיא יודעת טוב מאוד איך לשמור מאנשים זרים להיכנס למוח שלה – אבל אני חכמה יותר.
קפצתי מעל החומות וניסיתי לגולל את מהלך היום, מתי היא הפכה לכזאת והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא העובדה שהיא חזרה מחייכת אחרי השיחה עם שרלוט.
מצאתי את נקודת הזמן הזאת וראיתי את מה שג'ין ראתה.
ג'ין נכנסה למשרד של שרלוט שנמצא בכניסה למעבדת הזכוכית, שרלוט הושיבה אותה והציגה מישהי לפניה אבל הפנים היו מחוקות וגם כששרלוט אמרה את שם הדמות נשמע משהו כמו מלמול של השם ולא השם עצמו.
הדמות החלה לדבר אבל לא שמעתי כלום, ג'ין הרגישה בלבול ופחד, שרלוט הסתכלה על הדמות ביריאת פחד וכשהיא הסתכלה על ג'ין היא נמלאה רחמים.
ג'ין התחילה לבכות ולא הבינה למה הדמות מתאכזרת אליה, לבסוף הדמות התקרבה אל ג'ין והחזיקה בראשה חזק וג'ין השתתקה במהירות וחיוך עלה על פניה, חיוך רגוע.
הדמות הרגיעה אותה וסיפרה לה שקרים לגבי המעבדה, שעוד מעט היא תקבל את הקידום שהיא רצתה ותתחיל סוף סוף לעבוד עם שרלוט במעבדה ושהיא לא צריכה לדאוג לגבי עבודה או לגבי כסף כי היא תקבל את כול מה שהיא רוצה.
הדמות עזבה את ראשה וג'ין יצאה מהחדר, שרלוט לא הסתכלה על ג'ין אבל הדמות מלמלה משהו ושרלוט הנהנה והבינה את מה שהיא צריכה לעשות.
הזיכרון שבא לפני זה שרוט ומחוק וכולו כאילו מכוסה בדיו שחור, הדלת שראיתי לפני זה נעלמה וכוסתה בשחור. יותר מזה ג'ין לא זוכרת, היא זוכרת שהיא נכנסה חזרה לחדר וחייכה אליי ועשתה בשבילי דברים נחמדים והזיכרון הכי אחרון שלה הוא המראה שלי כשאני מחזיקה את ראשה.
חזרתי לחדר של ג'ין עם ההורים, ההורים שלה חיבקו אותה אבל ג'ין הסתכלה עליי ביראיה, והתרחקה ממני כשהתקרבתי אליה.
"ג'ין זאת אנה,הכול בסדר, אני מקווה שעכשיו לא יכאב לך כי את כן זוכרת את מה שקרה עכשיו." אמרתי וניסיתי להתקרב אליה אבל ההורים שלה שינו פנים ונראו כמו דרקונים שמגנים על הזהב היקר שלהם.
יצאתי מהחדר והורדתי את ידיי מראשה של ג'ין.
היא נראתה רגועה יותר, שלווה יותר.
אחרי כמה שניות היא חזרה לעצמה ומלמלה תודה, טסנו עד לקינג'ס קרוס בשתיקה ולפני שיצאתי היא חיבקה אותי, "אני מצטערת שאני לא זוכרת יותר מידי, ואני מצטערת שהתנהגתי בגסות כלפייך כל השבועות הללו, אני מקווה שעכשיו אנחנו יכולות להיות חברות." ג'ין חייכה ואני חייכתי אליה ושמחתי על זה שיש לי חברה אחת לפחות בעבודה.

חזרתי הביתה אחרי שטלפנתי למזכירה של אימא שלי וקיבלתי הסעה פרטית הביתה.
אליזבת' ישבה במשרד שלה ודיברה עם מישהי בטלפון, שמעתי רק "מצוין." עברתי את המשרד במהירות ונכנסתי ישר למקלחת.
"אמבט חם עם ורדים, בבקשה." ברגע שסיימתי את המשפט, האמבטיה התמלאה במים בניחוח מתוק ומהתקרה נפלו עלי כותרת של ורדים צבעוניים, הריח היה מתוק ועדין, רציתי לטבול את גופי העייף במים ולהירגע קצת.
פשטתי את בגדיי והסתכלתי על עצמי במראה, ללא שריטות וללא שטפי דם פנימיים – היתרונות בלהיות מיוצרת במבחנה, הגוף גם לאחר ספיגת מכות מרפא את עצמו ב-54% מהר יותר מאשר בשנת 2010, לכן גם אם אני אדקר ואדמם אני אתרפא מהר יחסית ולא אמות מפצעיי.
גוף של אישה, באחד הספרים שקראתי כתוב שגוף של אישה הוא מקדש ועליי לשמור עליו מכל פגע ולאהוב אותו ללא תנאים ולטפל בו כאילו אני מטפלת בילד קטן – בחום ובאהבה ובכול האמצעים האפשריים.
הספר דיבר רבות על טיפוח הגוף והחלטתי שאני רוצה לטפח את גופי ולהרגיש נערצת, אם לא על ידי אישה אחרת אז על ידי. אהבתי את איך שאני נראית ונכנסתי לאמבטיה אחרי קריצה לעצמי.
המים היו חמימים ומרגיעים, בדיוק מה שהייתי זקוקה לו.
הרשמתי את עלי הכותרת לאוויר והשתעשעתי איתן, יצרתי פרחים חדשים וקטפתי מהם את עלי הכותרת ואז הייתי גורמת להם לנבול ולצמוח מחדש באוויר הצח.
חשבתי על פיטר.
בינתיים כל מה שאני למדתי עליו ועל מינו הוא שהם לא מפותחים יותר מאיתנו, ואני הרבה יותר חזקה ממנו ויכולה לנצח אותו בקלות אבל אולי כל מה שהוא זקוק לו הוא אימון היכולות שלו, זה לא בא בקלות ודורש המון אימונים.
אימא שלי אימנה אותי מגיל שש, למדתי ממנה המון אבל למדתי הרבה גם לבד, אני יודעת שהפתעתי אותה כשגידלתי גינה תוך פחות מיומיים אחרי זריעה.
מאז גיל 14 היא הפסיקה לאמן אותי מתוך האמונה שאני כבר יודעת את כול מה שאני צריכה ושאין לי צורך בלדעת עוד טכניקות, אבל אני רציתי עוד ולמדתי לבד על התת מודע ואיך לשלוט בו, לא הייתי הראשונה שהשתמשה בשליטה מוחית ואני יודעת שאימא שלי גם משתמשת בזה ופשוט מעדיפה לא לספר על היכולת הקטנה שלה.
אחת הפעולות הקשות ביותר שלמדתי לעשות היא לפרק לגורמים, למולקולות קטנטנות ואחר כך להחזיר את הכול חזרה באופן המקורי.
הנפתי את העלה כותרת האדום, פירקתי אותו למיליוני מולקולות ושיחקתי איתן באוויר, חיברתי אותן לכדור קטן ואדום, אחר כך לריבוע ולמשולש ולבסוף החזרתי אותו לצורה המקורית שלו – עלה כותרת אדום.
שטפתי את גופי והוא הדיף ריח מעולה של ורדים.
יצאתי מהאמבטיה והתלבשתי, יצאתי לכיוון המטבח שם פגשתי באווה הטבחית שלנו, ביקשתי שתכין לי פנקייק אוכמניות ותה חם.
שמעתי את אימא מתקרבת למטבח וקוראת לאווה להכין לה כוס של קפה שחור וחזק, היא נעצרה בפתח המטבח.
"אנה…את פה." ספק נשמע בקולה והסתובבתי לראות את פניה, הן היו מופתעות אבל חזרו לחיוך המזויף שלהן ברגע שחייכתי חזרה.
אימא שלי היא אישה גבוה, עם שיער שחור קצת מעל הכתפיים, היא לובשת תמיד חליפות או שמלות עסקיות וכול המלתחה שלה היא בצבעי סגול, אדום, שחור, כחול ואפור – היא לא אוהבת גוונים שמחים מידי, גם דרך הבגדים היא מקרינה עוצמה ולפי דעתי גם רשע.
משהו הפריע לה והיא הסתכלה עליי במבט ספקני.
"האוטו שלי התרסק בעץ היום, שלחתי צוות לאסוף ולתקן אותו, הביטוח נתן לי חלופי." אמרתי ולגמתי מהתה, ציפיתי לשינוי בהתנהגות שלה, היא רק עמדה שם בידיים שלובות וראיתי משהו בפנים שלה משתנה – בין הפתעה לתבוסה.
"אני רואה שאת בסדר גמור, זה בטח משהו בבלמים או בגז, זה תמיד אחד מהשניים. לפחות ניצלת." היא לא נראתה מרוצה מעצמה כרגיל ושאלתי אם הכול בסדר בעבודה.
"סבתא חולה קצת אז נאלצתי להיות לבד היום במשרד ולנהל את כול העולם הזה לבד." היא התלוננה אבל שתינו יודעות שהיא מחכה לרגע הזה שבו סבתא תחליט סופית לתת לאימא לרשת את הכיסא הגדול והיא תשב בו בשמחה, רגל על רגל.
"אני בטוחה שנהנית מזה, את אוהבת שליטה." אמרתי והיא הנהנה ואמרה שכן, היא אוהבת את השליטה שלה על דברים.
"לפחות היה לך יום פרודוקטיבי בעבודה ואני לא מתתי." חייכתי והיא עזבה את החדר עם חיוך מריר.