חלום של מלאכים 15

העולם זז לאט. מנגינה שקטה וערבה לאוזן התנגנה לידי. מגינה שרק אנחנו יכולים להפיק. מנגינת מלאכים.
ניסיתי לפקוח את עיני, אך הן סירבו להיפקח. אז זהו? אתה כבר רוצה אותי שוב לצידך? אני דווקא לא רוצה. אני רוצה להיות עם הילדה. בבקשה, תן לי עוד טיפה…

"!A!A" שומעת אותי?" דמעות קטנות נחתו על לחיי. דמעות חמות, נעימות. שלחתי את ידי קדימה, מלטפת את הפנים שלפניי. קול הפתעה נשמע והצוות שלי התחיל להתלחשש. "מה קרה?" שאלתי אותם. רו באה לענות לי אך הם הקדימו אותה ואמרו ביחד "שום דבר." המבט שהם נעצו בה השתיק אותה והיא הלכה אחורנית, פגועה.
"אתם בטוחים שהכל בסדר? כן. טוב, אנחנו צריכים להמשיך באימונים שלה. קדימה, למה אתם מסתכלים עליי ככה?" משהו מוזר קורה כאן, חשבתי. ומה שעוד יותר מוזר זה שהצוות שלי לא מספר לי. F ניגש אליי וחיבק אותי. פשוט כך, בלי מילים, בלי התראה. החזרתי לו חיבוק וקמנו על רגלינו. הסתכלתי סביבי. המערה הזאת שהיינו בה הייתה רחבה מספיק בשביל מה שרציתי ללמד אותה. משהו… בסיסי הפעם.
"אז ככה," פתחתי. "לימדתי אותך יסודות, עכשיו את תלמדי את מה שאני למדתי." מבטים מהוססים לגמרי נשלחו מצד חברי הקבוצה. היא צריכה לדעת את זה. אני בטוחה בכך!
"אני רוצה שתשבי. מה שאני הולכת ללמד אותך יצריך הרבה כוח וריכוז." פניה של רו הרצינו והיא התיישבה בכבדות. "אני מוכנה." אמרה ברשמיות. "אז ככה. העולם מחולק לשני חלקים. הצד הגשמי והצד הרוחני. אני באה המצד הרוחני ואת מהגשמי, למרות ששתינו טכנית מאותו עולם. עכשיו, אמרת שאמא שלך יכלה לראות את העתיד לפעמים? אז אני רוצה ללמד אותך לעשות את זה." היא הסתכלה אליי אך אני רק אמרתי "תעצמי עיניים ותושיטי את ידייך לפנים." היא עשתה מה שאמרתי לה. "עכשיו, תחשבי על רוח. על זרמים, על כל מה שלימדתי אותך. תנסי להרגיש את זרמי הזמן נעים סביבך." שמעתי את נשימותיה החלושות מגבירות את הקצב שלהן. לא טוב. "לא, אל תנסי חזק. אל תתאמצי. לאט. תחשבי על אמא שלך." זה כבר פתח את השער. גופה רעד לשנייה ואז כאילו הרפה מכאביו. היא 'הרגישה' ממש את הזמן נע סביבה. כאילו היא מתנתקת מהעולם, עוברת למקום אחר.
"את מרגישה את זה?" שאלתי. היא הנהנה לחיוב ואני המשכתי. "תשחקי עם האצבעות שלך. תתני להם לנוע באוויר כאילו הן חופשיות." יכולתי לראות את עיניה נעות מתחת לארובותיהן, ואת ידיה רושמות מילים באוויר. זרמים קוסמיים נעו סביבנו, מלאו את האוויר במנגינת מלאכים.
"מה עכשיו?" שמעתי את קולה שואל.
"עצמי את עינייך." אמרתי. ניסיתי לעצום את עיניי אך הרגשתי שמשהו לא בסדר פתאום. הרגשתי… שבורה. לפי החוקים, כל מלאך יודע מה מסמלת ההרגשה הזאת.
זה אומר שאתה בעל מום.
הסתכלתי על B ו C ויכולתי לראות על פניהם שהם הבינו שעליתי עליהם.
"מה קורה לי!" צעקתי עליהם. "למה.. למה אתם מפנים לי גב?!" הרגשתי כל כך פגועה פתאום, ואני אפילו לא יודעת למה. ראשי כאילו נפל אחורה ובשנייה חזרנו חזרה לעולם הרגיל. F וE טיפלו ברו, כי זה מסוכן לצאת ככה בפתאומיות ממצב רוחני ו B ו C החזיקו אותי. נראה היה ש B הבין את הבעיה והוא אחז בגסות בשרשרת שלי. קולו המשתנק גרם לי להשפיל מבט. אני כבר יודעת מה הוא ראה. בשרשרת שלי היה סדק, ואיתה גם בגופי.
"ל..למה לא אמרת לי?" אמר בקול נוזף. "למה לא אמרת לי!?"
"כי לא רציתי, אוקי? לא רציתי להדאיג אתכם. אני כבר יודעת מה עומד לקרות לי ויודעת איך לתקן את זה." השתחררתי מאחיזתו הגסה ונעמדתי בקושי על רגליי. F ו E הסתכלנו עלינו ולא אמרו דבר. לא יכולתי לכעוס עליהם. הם קטנים.
התחלתי ללכת לכיוון היציאה מהמערה. ממש שנייה לפני שרגלי דרכה בחוץ נעצרתי והסתובבתי. "B," קראתי, "אני בטוחה שאתה תצליח ללמד אותה דבר או שניים בזמן שאני לא יהיה פה." הוא פער את עיניו. "לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל. הוא החזיק את ידי עכשיו בעוצמה.
"אני צריכה להיות לבד." אמרתי ופסעתי החוצה. מתרחקת מהם ולא עונה לקריאותיהם של הצוות שלי.

דיברנו שעות.
אמרתי לך שהם זקוקים לי, שאסור לי לעזוב אותם. אמרת שעשיתי משהו שגוי, ושרק עם הצליח לתקן אותו אחזור אליהם.
אני לבד עכשיו, ומבולבלת בדיוק כמו שהייתי בהתחלה. איפה אני?
העולם הזה זז לאט. מנגינה שקטה וערבה לאוזן התנגנה לידי. מגינה שרק אנחנו יכולים להפיק. מנגינת מלאכים.
ניסיתי לפקוח את עיני, אך הן סירבו להיפקח. אז זהו? אתה כבר רוצה אותי שוב לצידך? אני דווקא לא רוצה. אני רוצה להיות עם הילדה. בבקשה, תן לי עוד טיפה…