הדור האפל-פרק 7

'נערה שמכבדת את עצמה תכבד את זכותם של האחרים לחיים, לא תרצח או תסייע לרצח ולא תגרום לאיום או סכנה על חיי אדם.' (כללי הכבוד, משפט 7, סעיף א'.)
שלושה ימים לפני שהתעוררתי במחסן הפרתי את הכלל הבסיסי הזה, כלל שנשבעתי לאמא שלי שלעולם לא אעבור עליו. הראיתי את התליון ליועצת, וזה מה שהביא למותה.

במחסן עמדו שלושה אנשים עכשיו, הנערה עם העור הכהה (שאחר כך התברר לי שקוראים לה נימנה), וויל והיועצת (זאת עם העיניים הכחולות). נימנה עמדה במרחק של חמישה מטרים ממני, עם הגב אלי והידיים מאחורי הגב, וויל עמד מימינה, והתבונן בה בהערצה והיועצת עמדה משמאלה, רועדת ומפוחדת. "אריק לא כאן כדי להגן עלייך," אמרה נימנה והסתובבה אלי. היא צעדה שלושה צעדים ונעצרה. "את יודעת מה זה אומר?" היא שאלה עם חיוך קטן על שפתיה. הנהנתי, לא פחדתי ממנה, וידעתי שזה מה שהיא רוצה שאעשה, שאפחד. "את לא תרחמי עלי בֶחקירה שאין לי מושג עליה שום דבר אבל עוד מעט אני אגלה," עניתי בפרצוף רציני. וויל גיחך והשפיל את העניים שלו. "שתוק," אמרה לו נימנה והוא מחק את החיוך מהפרצוף. "את יודעת מי אני?" היא שאלה והחזירה את המבט אליי. "את נימנה, כנראה בן אדם מפחיד לפי מה שהבנתי מאריק. ויש לך תפקיד חשוב בתנועה," עניתי ווויל גיחך עוד פעם. "אני מנסה לנהל פה חקירה אם לא אכפת לך, אם אתה לא מסוגל לשלוט בעצמך, תלך מכאן," אמרה נימנה בכעס ווויל התעשת, לקח צעד אחורה והגניב אליי מבט. נימנה חזרה אליי סופית, היא אמרה לי לבוא איתה לחדר אחר. בחדר היו שולחן, שני כיסאות ומנורה. נימנה התיישבה על כיסא אחד והצביעה על השני בשבילי, וויל והיועצת נשענו על הקיר, היועצת פרצה בבכי. "תשתיק אותה, היא עושה לי כאב ראש," אמרה נימנה לוויל והיועצת ניסתה להירגע, אבל זה רק החמיר את המצב ווויל לקח אותה החוצה. אחרי שוויל חזר וסימן לנימנה משהוא נימנה התחילה בחקירה שלה סופית סופית. "אם את יודעת בערך מי אני, ואת יודעת מה הולך להיות כאן, אז בואו נתחיל," היא אמרה בחיוך וקמה מהכיסא, וויל התיישב במקומה. "התהליך יהיה מאוד פשוט, אני אשאל את השאלות ואת תעני את התשובות שלך לנימנה," הסביר וויל והוציא דף מכיסו. "צייני שם מלא, מחוז, אזור, כפר מגורים וגיל." העפתי מבט לעבר נימנה ואמרתי במהירות "אמיליה שרה בקר, מחוז דַאיְלוֹן, אזור 2, בירנה בת 16 ושני חודשים." היא חייכה ווויל המשיך, "שאלה ראשונה: האם התליון שייך לך?" השאלה תפסה אותי לא מוכנה, לא ציפיתי שהם יתחילו מיד עם התליון. הנהנתי ואמרתי בקול רם "כן." "שאלה שנייה: ממי קיבלת אותו?" התשובה באה מפי במהירות, תשובה בת מילה אחת, "סבתא." "את יכולה לפרט?" שאלה נימנה שכל הזמן הסתובבה סביבי ובחנה את הבעת פניי. "אמא של אמא, גרה במחוז אולן," אמרתי. "שאלה שלישית: האם היא אמרה לך משהוא כשהיא נתנה לך את התליון?" גם השאלה הזאת הפתיעה אותי, אבל הזיכרון היה חזק יותר מאי פעם, "אני יודעת שיום אחד את תצילי אותנו מיד האיגוד." נימנה נראתה מופתעת. "שאלה רביעית: על איזה חוט הייתה תלויה השרשרת כשקיבלת אותה?" נימנה התמקדה בי עוד יותר מקודם. "למיטב זיכרוני, סבתא שלי נתנה לי אותו על שרוך עור אבל אמא שלי מייד החליפה לי אותו לשרשרת זהב," עניתי בביטחון. "אז איך את מסבירה את זה שכשאריק הביא אותך לכאן היה לך שרוך עור?" שאלה נימנה. "היועצת החליפה לי את השרשרת בשרוך רגע לפני שברחתי מהמרכז הייעוצי," עניתי בחיוך. "שאלה חמישית: מה את יודעת על התנועה?" השינוי החד בנושא הפתיע אותי קצת אבל עניתי מהר, "אני יודעת שזאת תנועה שמתנגדת לאיגוד." הפעם וויל הוא זה שנראה מופתע. "עוד משהוא?" הוא שאל. "לא." נימנה לא נראתה מופתעת. "שאלה שישית: מי את?" השאלה הזאת באמת תפסה אותי לא מוכנה, איזו מין שאלה זאת? "אני אמיליה בקר, מצטיינת המנהלת בבית הספר של השנים האדומות באזור 2, מחוז דאילון," עניתי מבולבלת. "תכניס אותה!" פקדה נימנה והיועצת נכנסה פנימה. "משהיא מיכן משקרת!" אמרה נימנה בקול חלקלק, "ואני חושבת שאני יודעת גם מי." וויל העיף אליי מבט מתנצל ונימנה קלטה את זה. "אתה יכול לצאת אם אתה רוצה, אתה כבר לא שייך לחקירה הזאת," אמרה נימנה, וויל גיחך. "אני הבאתי אותה, אני אחראי עליה." הוא הביא אותי? מה זאת אומרת? העפתי אליו מבט שואל אבל הוא התעלם ממנו והמשיך להתבונן בנימנה. "ובכן, מי פה דוברת אמת ומי שקר?" שינתה נימנה וחזרה לקול החלקלק שלה, וויל גלגל עניים. "אני לא יודעת על מה את מדברת," אמרה היועצת הקול רועד. נימנה צחקה בקול, צחוק מפחיד ומצמרר. "אז למה את רועדת מפחד ובוכה מכל מילה שאני אומרת, גם אם אני לא מדברת אלייך?" היועצת הרימה את ענייה אלי ואני הרמתי גבה, גם אני רציתי לדעת. "מעולם לא אמרתי לכם אמת וגם לעולם לא אגיד מה היא האמת, תהרגי אותי אם את רוצה, אני במילא לא אועיל לך." נימנה הוציאה אקדח קרניים קטן מהחגורה שלה אבל וויל מיהר ונעמד בינה לבין היועצת. "זוז!" פקדה נימנה אבל וויל לא זז. "את תצטערי על זה אחר כך," הוא אמר והיא התעלמה "זוז!" אמרה בשנית. "אם נמאס לך ממנה תעבירי אותה הלאה, אל תשאירי אותה אצלך, היא אצלך כבר יותר מדי זמן," הוא המשיך לנסות אבל היא לא הקשיבה, היא כיוונה את האקדח אליי ואמרה "זוז או שאני יורה בה."