בִּי {סיפורי אמיתי לחלוטין על כלבה מיוחדת}

סיפור אמיתי על כלבה נמוכה ופעלתנית..

כשהדודים שלנו נסעו לאיטליה, בשבוע השני של חודש אוגוסט, מיד הסכמנו לשמור על הכלבה שלהם למשך חצי מזמן חופשתם.
לייני, כלבה קצת אהבלה אבל מצחיקה עם פרווה קצוצה; כתמתמה עם "גרביים" לבנים.
באותו זמן, באמת שלא חשבנו שממש עוד מעט נהיה משפחה עם כלב.
תמיד היו לנו אוגרים, דגים, עוד אוגרים (לעולם לא חתולים!) אבל אף פעם לא כלב.
אחותי הקטנה מאז ומעולם רצתה כלב. גם אני רציתי, אבל ידעתי שמחשבה זו עדיף לשמור לעצמי בלבד.
אבא לא התערב, ואמא שלנו נתנה את כל הטיעונים האפשריים מדוע לא.
אנחנו צעירות מידי, כסף, אחריות, דאגה, טיפול, ליכלוך ואחרים..
היא תמיד נהגה לקבוע בנו שכלב הוא לא בובה. כשנמאס- אי אפשר להפסיק לטפל בו.
אז בקיצור, ידעתי שהכלב לא יבוא מימנה.
והוא באמת לא בא.

טיפלנו יפה בלייני במשך שבוע, עד לאותו הבוקר שאבא שלי עמד להסיע אותה למטפלים האחרים שלה.
"רגע!" ביקשתי "אני רוצה לצאת איתה לטיול בוקר אחרון" והוא הרשה לי.
וכך, בשבע בבוקר, טיילתי עם לייני בשדות שליד הבית שלנו.
עד שלפתע זה קרה.
טנדר גדול עצר בחריקת בלמים לידי ונהג הוציא את ראשו מהחלון.
"אהה.. ילדה, את גרה פה בסביבה?"
"כן" עניתי בהיסוס. תוהה לאן השאלות האלו חותרות.
"את אולי במקרה מכירה שכן כל שהוא שיש לו גורי כלבים?"
"לא, למה?" התעניינתי, אבל עדיין לא חשדתי.
"אתמול בלילה שמענו יללות של כלבים, ויצאנו לבדוק מאיפה הן מגיעות. את יודעת מה מצאנו?"
"מה?" התקרבתי אליו בצעד אחר, עכשיו כבר שקועה עמוק בסיפור.
"גורי כלבים! כן! ממש קטנים בני חודש לכל הפחות! לא ידענו איך הם הגיעו לשדות פה, אבל הם נראו אומללים.."
"אוי ואבוי! וכמה מצאתם?" שאלתי בעודי מכסה את פי עם כף ידי.
"שניים, ולקחנו אותם לוטרינרית לפני כמה שעות. מכיוון שלא יכולנו לטפל בהם בעצמינו, היא אמרה לנו לשמור אותם בינתיים ולחפש למי הם שייכים. בינתיים-נדה, אז אני חושב שניאלץ למסור אותם לצער בעלי חיים"
"אוו.. טוב, לפחות הם לא מתו בשדה.." עניתי, והטנדר נסע משם.

המשכתי בדרכי עם לייני חסרת הסבלנות, ונכנסנו לשביל האדמה, המוביל לשדות החיטה היבשים והקצורים.
לפתע הבחנתי בבריאה קטנה שעמדה על פיסת קרטון מטונפת; שעשתה הסוואה מצויין יחד עם הצבעים של השדות, והשמיעה נביחות זעירות, אולי לנוכח לייני.
ובדיוק כשהייתי בטוחה שהמציאות עלתה על כל דמיון, הגור הקטנטן הוסיף, קישקש בזנב וקיפצץ לעומתנו.
לייני זקפה אוזניים ומשכה אותי לעבר הגור.
היא לא הייתה צריכה. רצנו לשם מספיק מהר, ללא הצורך לזרז אחת את השנייה.
לא רציתי שהגור ייבהל וינוס משם בגלל ריצתנו המגושמת לעברו, אבל הוא דווקא נשאר שם, ממשיך לנבוח ולקשקש בזנב בלהט.
לייני התחילה לרחרח אותו בהתרגשות ואני לא ידעתי נפשי מה"חמידוּת" שאותו הכלבלב הקרין.
צורתו הייתה דומה לגולדן ולברדור יחד. אולי אפילו מעורב עם משהו שועלי. כפות רגליו היו קטנות לכן ידעתי שהוא לא יגדל להיות גולדן טבעי וגדול; ופרוותו הייתה בצבע חמאה ללא כתמים או גוונים נוספים. פשוט בלונדיני.
הושטתי יד מהססת לעבר הקטנטן והוא לא פחד מימנה.
הכנסתי אותה תחת ביטנו בעדינות והרמתי אותו. הוא לא התנגד.
קירבתי אותו אל חיקי, בעצם- אותה, מתמוגגת מימנה. ובלי לחשוב פעמיים, הסתובבתי וחזרתי אל עיקבותי חזרה הביתה.

בעוד לייני קופצת כל הדרך, בניסיון לראות שוב את הגורה, קראתי למשפחתי שתבוא לראות!
כולם היו המומים כשהבאתי אותה הביתה, ועל פניה של אמא נקווה מבט רציני.
"מאיפה הבאת אותה?"
"בשדה! היא הייתה זרוקה שם לבד!"
"ההא! אמא, אנחנו יכולים לשמור אותה ולגדל אותה!" הצטרפה אחותי הקטנה.
אמא שקעה במחשבות.
"תחזירו אותה לאיפה שמצאת אותה" פקדה לבסוף.
שתינו היינו המומות. אמא שלי כן אוהבת כלבים, אין לה אלרגיה או שנאה ספציפית, אז מדוע היא סירבה כל כך בנוקשות.
היא נכנסה לאוטו שלה, ונסעה. כן, יש לה היום פגישה בעבודה שלה. אולי לא היה לה יותר מידי זמן לחשוב?
מילא. אני לא הולכת בשום פנים להחזיר אותה לאותה פיסת קרטון מטונפת, שתמות מחום ביום או מנחשים ועקרבים בלילה.
לכן, יצאנו- אני ואחותי בת השמונה, לעבר הוטרינרית.
כהליכה של חצי שנה נדרשה לנו להגיע אליה, ועוד אחת כדי לחזור.
אבל בינתיים חשבנו על שם.

"אני רוצה- בּי"
"בי? מה זה בכלל?"
"זה דבורה באנגלית" עניתי.
"וזהו? מה הקשר?"
"אין קשר, אבל "בי" זה עוד דברים מלבד דבורה." הסברתי.
"בי, זה גם "להיות" באנגלית, שזה משהו מאוד חיובי (את החיוביות והשליליות בשמות למדתי מסבתא שלי, שרק בזכותה כל השמות של הנכדים במשפחה שלנו הם חיוביים)
"וזהו?" שאלה אחותי, ולקחה מימני את הגורה הקטנה, אחרי שכבר נהיה לי חם מידי איתה.
"לא" הצטחקתי, "בי זה גם קיצור של "ביטלס" חייכתי לעצמי.
גם אחותי צחקה עכשיו.
"אז בי?"
"בי" חייכתי לעברה, ולא התאפקתי, ונתתי לגורונת הקטנה נשיקה קצרה במצח.

אצל הוטרינרית היא ניבדקה ונראתה כבריאה מאוד. הוטרינרית הודתה שהיא בעצם הייתה לילה שלם בשדה לבד אם אותם האנשים לא מצאו אותה, אלא את אחיה, אבל אין לה פגיעה נפשית מכך, ממראה חיצוני ופנימי (אם היא לא פחדה מימני ומלייני כשבאנו אליה, מקושקשת בזנב)
סובבתי את ראשי כדי לראות לראשונה את הוטרינריה. מעולם לא הייתי בתוכה קודם לכן.
הבחנתי במודעה שבה יש תמונה של שני גורים הדומים אל בי מאוד. מיד ידעתי מי תלה אותה שם.
"הם יקחו אותם לצב"ח" אמרה לי הוטרינרית כשראתה שאני מסתכלת.
"אולי יש לך באמת מזל שאותה הם לא מצאו באותו לילה" היא חייכה והחזירה לי את בי.

כשחזרנו מהוטרינרית, נתנו לגורה הקטנה מים ומעט מעט חלב (כי ידענו שזה יכול להזיק לגורים מסויימים) ובזמן שאחותי ריפדה קופסת קרטון נמוכה במגבות מטבח וצעצועים מצפצפים, אני ביצעתי כמה שיחות טלפון חשובות.

אחרי כמה דקות, שלוש בנות הגיעו לבית שלי. החברות (בעלות הכלבים) הטובות שלי.
"אני חייבת עזרה. אמא שלי לא רוצה אותה!"
"כבר נתתן לה שם?" שאלה חברה אחת והרימה אותה בעדינות, עושה לה "קוצי-פוצי".
"בי"
"בי?" הן אמרו כמעט ביחד. זה הצחיק אותי.
אחותי התנדבה להסביר להן, ואז התיישבנו ונדו בבעיה.
מידי פעם קמנו כדי לנקות שלולית פיפי טועה או כדי לתעד במצלמה את אותם הרגעים היקרים של בי כגורה, כיוון שהם גדלים מאוד מאוד מהר.
ולבסוף הגענו לפשרה.
תיכננו הכל מראש, כמו לפני הצגה, וכשאמא שלי חזרה הביתה, מיד עטנו עליה עם שלל עובדות, בקשות שהיא תחשוב שנית על החלטתה, הסברים מדוע כן ומדוע לא, הישבעות שנקיים את כל הטיפולים הדרושים, ולבסוף- הדובדבן שבקצפת, הראנו לה את בי בעצמה, נתנו לה להחזיק אותה ולהביט בעיניה השחורות מבריקות והתמימות.
אמא שלי שתקה והביטה, כמו בתינוק, בגורה, אך לבסוף ענתה:
"ניקח אותה לוטרינרית, שוב, והיא תגיד לנו כבר מה לעשות"

ובאמת, הלכנו. הוטרינרית הסבירה לנו כל מה שדרוש ולבסוף הזריקה לה כמה זריקות וריססה אותה נגד פרעושים, ונתנה לנו קופסת שימורים עם אוכל לחתולים. אמא שילמה לה על הטיפול והוטרינרית אמרה-
תחזיקו אותה במשך שבוע. אחרי שבוע- תחזרו ותגידו לי אם אתם רוצים אותה. אם כן, היא שלכם. אם לא- היא תלך לצער בעלי חיים." הינהנו בראשנו ועזבנו.

בי היא כלבה אמיתית, שעד היום היא אצלנו. עוד שלושה חודשים היא תהיה בת שנה.
אמא שלי התרככה עם הזמן ונראה שהיא מטפלת בה יותר מאשר אנחנו.
כיום היא יוצאת איתה לטיולי בוקר בשדות, והכלבה האימפולסיבית אך אינטליגנטית הזאת, מראה לנו כל פעם מחדש איך לטפל בכלב זאת לא עבודה עד כדי כך קשה כפי שכולם אומרים. (בעצם, תלוי בכלב)