להיות נאהב

אני תמיד רציתי להיות נאהב.
פשוט כך, שכולם יאהבו אותי, יעריכו אותי.
אבל לא, זה פשוט לא יכול לקרות.
את כל תשומת הלב מקדישים למקובלים, וכל השאר- נחותים.
הייתי רוצה שישימו לב אליי, שיפסיקו להשוות ביני לבין אלה בעלי המעמד הגבוה.
המעמד הגבוה..
ממתי הם במעמד הגבוה? ולמה?
כי יש להם בגדי מותגים?
כי הם בעלי שפוטים, אז כולם חושבים שאין טעם לעמוד בדעה מנוגדת לשלהם, ורק ללכת אחריהם?
מה, אלו שלא באים כל יום בבגד שיצא היום לקולקציה החדשה, ואלו שלא הכל אצלם מנצנץ וזועק "תראו אותי, כמה שאני מהמם!", לא שווים?
אני רוצה אהבה.
אהבה אמתית.
שירצו בקרבתי, שיהינו מ.. ממה שאני, ממה שאני יכול לתת, ממה שאני מסוגל לעשות.
אז מה לעשות?
להילחם על העמדה שלי?
להסתכן שידחו אותי מהחברה?
או פשוט לשבת בחיבוק ידיים, ולתת לעצמי לשקוע עמוק, עד שאאלץ לבקש מהם עזרה, אבל אחר כך לדעת שאשאר משרתם לנצח?..

יש לי חברים, אוהו, כמה חברים.
כולם לי ברך כורעים, אותי מהללים ולי סוגדים.
אני צריכה לדאוג עכשיו להזמין בגדים מקולקציית הסתיו שעדיין לא יצאה.. הא, כשיראו אותי ככה, יקנאו, יחמיאו והעיקר- אראה הכי מטופחת!
חברותיי תמיד אחריי נגררות, ככה שלא משנה מה אומר- תמיד יהיה לי מי שיגבה אותי!
הבנים?
הבנים אותי מעריצים, בלי היסוס ובלי פחד, למרות שאף פעם לא באמת התעניינתי בחוליגנים המכוערים הללו.. אך אין לי בעיה לשטות בהם.
אוף, אבא אומר לי שאין לו זמן עכשיו לדאוג לי לבגדים חדשים. בושה וחרפה!
מה אם יראו אותי באה עם בגד שלבשתי כבר פעם, ויחשבו עליי שאני.. שאני.. ממוחזרת?
לא.
אסור שדבר כזה יקרה.
במיוחד אסור שהגיקים ישימו לב לכך!
הם ירדו עליי, הם ינסו להדיח אותי ממעמדי הכל כך נשגב..
עבדתי קשה בכדי להגיע לשם.
הייתי צריכה לאסוף את כל קלי-הדעת וחסרי הביטחון, שישמשו לי לשפוטים נאמנים.
הם מטומטמים, אבל אני צריכה אותם.
אני צריכה אותם כדי להישאר אני.
אפילו שהם אף לא ראויים למילה נזרקת ממני, אפילו אם הם סתם פרטים שוליים…
גם הפרטים השוליים חשובים.
כמו מסגרת של תמונה, למשל, אם לא יהיה מסך הזכוכית המגן על התמונה ומאפשר להביט בה, מה הטעם למסגר אותה?
נכון שזהו פרט שולי ומובן מאליו, אך הוא גם חשוב.
ולכן אני צריכה לשמור את כולם בכף היד היפהפיה שלי, אם אני רוצה להמשיך לשלוט..

"יודעת משהו, הולי?"
"מה?"
"חשבתי.. והחלטתי שמספיק עם הניסיונות להשיג תשומת לב. מצידי שאשאר גיק מחורבן."
"באמת? למה?"
"כי מספיק לי שכבשתי לב אחד, בכדי להיות שמח.."

"אתה מבין, אלכסנדר? לא הייתי צריכה אותם. אף פעם."
"אז למה בכל זאת שמרת עליהם צמודים אלייך?"
"כי פחדתי.. פחדתי שיתפסו את מקומי אם לא יהיו כאלה שנמצאים בעמדה אחת איתי."
"ועכשיו? מה קרה עכשיו?"
"עכשיו יש לי אותך…"