לאהוב גם אם זה כואב- פרק שישי

-עיניים ירוקות-
לא האמנתי למה שהוא כתב, ניתוח? 'הרי הוא רק נדרס' לחשתי בשקט. היום זהו יום חופש בבית הספר שלי. התקשרתי לעומר, לא באמת ידעתי מה להגיד.. רציתי רק לשמוע שהכל בסדר.
"הלו?" הקול של עומר בקע כלחישה אל תוך הפלאפון.
"אתה ישן?"
"לא… אני מחוץ לחדר של דור… " הוא הגביר טיפה את הקול
"ו…… הניתוח…." הרגשתי שאני נחנקת.
"כן הוא בסדר, הוא יתאושש… משחררים אותו בעוד יומיים…"
"אוקיי… תודה" לחשתי וניתקתי את השיחה, הוא אמר משהו שלא הספקתי לשמוע. לא רציתי לשמוע, חדשות רעות או טובות. התלבשתי, ועליתי לאוטבוס לבית החולים בתל השומר. לא רציתי להטריח את עומר, לא טוב לו שומעים לפי הקול שלו. אני צריכה לראות אותם. נסעתי שעה באוטובוס, וירדתי בבית החולים. בבוקר המזדרונות לא חשוכים כל כך, הלכתי עד לחדר שלו ולא ראיתי את עומר, כשפתחתי את הדלת ראיתי רק את הילד ההוא…
דור לא היה שם, הילד כבר לא ישן… עיניו חומות כשוקולד והוא נראה לא חיוור כל כך….
"איפהה….." פחדתי לשאול פשוט הצבעתי על המיטה של דור.
"הוא הלך לאכול… אני חושב…" הקול שלו חלש, התיישבתי מול המיטות על כיסא.
"אני דן דרך הגב…"
"היי… אני נטלי… מה קרה לך?" הגברתי את הקול
"נדרסתי…."
"יופי… מחלקת דרוסים…" לחשתי שלא ישמע
"את יודעת שאני שומע נכון?" הוא צחקק
"כן….. אממ רגע אולי…" חייכתי…
לפתע נפתחה הדלת, עומר נכנס ראשון תומך בדור…
כשהם נכנסו חיוך נכנס לפניו של דור, העיניים הירוקות שלו זהרו הסתכלו ישר אל תוך עיניי, כאילו הסתכלו אל תוך הנשמה שלי. בן רגע, אני לא יודעת מה קרה…
השפתיים שלו נגעו בשלי, קרות, אבל רכות… עזרתי לו לשכב במיטה, העיניים שלו זהרו משמחה.
"יומיים…" הוא חייך….
"ואז חודש סתם בבית…" צחקקתי..
"תפסיקי להצחיק זה עדיין כואב…" הוא מכווץ את עיניו.
"נו מה את לא רואה? הוא מחכה לעוד נשיקה…" דני התחיל לגחח
"אהה דנני!" אמרנו אני ודור ביחד.
פתאום באו רופאים,המון רופאים בחלוקים לבנים. מגרשים אותי החוצה. 'מה קרה' זה מה שעבר לי בראש. עומר תפס את ידי מחוץ לחדר… "יש פצצה ליד הבית חולים… בואי"
התחלנו לרוץ אל תוך מקלט… הוא היה כבר מלא… היינו האחרונים שיכולים להיכנס, חיבקתי את עומר בחוזקה… עומר נהיה כמו אחי ביומיים האילה… כולם עם מיטות,
היה ברור שלדור לא היה מקום….